זה כבר מהפכני מדי
עכשיו הם עברו את הגבול, אמרו הפרשנים. זה כבר מוגזם, אמרו השדרים. הם שיכורים מכוח, זקוקים ליועץ אסטרטגי, למבוגר אחראי, הסבירו המבינים. פתאום הם – המומחים והמבינים – מפחדים, כי גילו שמול עיניהם מתגלגלת מהפכה. מתברר שמותר לזעוק “העם דורש צדק חברתי”, שמותר לדרוש מדינת רווחה, לתבוע דיור לכל, לקרוא לשינוי יסודי בסדרי העדיפות ובמיסוי ואפילו לחילופי שלטון.

אבל לדרוש משא ומתן פתוח ושקוף? כזה שלא מתנהל בחדרי חדרים, בלי טפיחות חבריות על השכם, בלי “הבנות”, “הסכמות” והבטחות שאף אחד לא מתכוון למלא? זה כבר מהפכני מדי. זה שינוי של השיטה, ולכך לא יסכימו גם מי שתמכו עד אתמול במחאה: שדרים בערוץ של נתניהו, עיתונאים שמאז ומתמיד היו בשר מבשרו של הממסד וכמובן עופר עיני, האיש שדיונים חשאיים והסכמים מאחורי גבם של עובדים הביאו אותו לאן שהביאו. “יש גבול כמה אפשר להשפיל ראש ממשלה“, הסביר עיני מדוע זאת הצעה שאסור להציע. אז זאת הבעיה, מר עיני, כבודו של ראש הממשלה?
ההצעה של מנהיגי המחאה לקיים מו”מ שקוף, פתוח ומתועד היא הצעה מצוינת והיא אכן מהפכנית. היא גם תואמת לחלוטין את ההתנהגות המופתית ואת תרבות הדיון המרשימה שפיתחו יושבי האוהלים לאורך כל הדרך: זו חבורה של צעירים חכמים, מביני עניין, שקולטים היטב את השטיקים והספינים של נתניהו – ראו איך קלטו מייד את הטריק בכל הצעה שהעלה ואיך הגיבו עליהן בבוז מופגן ומוצדק – והעיקר: הם לא מוכנים לקבל את עולם המושגים המוגבל שבו מדבר, בעצם מדקלם, ראש הממשלה. למעשה, הם מדברים בשפה שאף פוליטיקאי לא מבין. לכן הפוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית נמנעים מלהגיע למאהל ברוטשילד, וחלק מאלה שהעזו, מצאו עצמם מגורשים בבושת פנים.
זה מה שקרה גם לעופר עיני: הוא בא עם השטיקים שלו, עם מה שהוא מכיר, ושוכני המאהל הסבירו לו שהם לא משחקים באותו מגרש: הם משחקים במשחק אחר לחלוטין. עיני וחבריו לפוליטיקה הישנה אומרים למוחים: נו, תכינו רשימת דרישות, תגידו כמה אתם רוצים – 30%? נעשה מו”מ ונסגור על 14%, ככה זה עובד תמיד. אבל הילדים האלה לא רוצים להבין, כי הם בכלל רוצים לשנות את השיטה. מבחינה זו, הילדים הטובים האלה, שבימים רגילים הם סטודנטים לתואר שני, מורים, מלצרים או במאי קולנוע הם באמת מהפכנים.

מי שלא שותף לגישה שלהם הם עסקני הסטודנטים: אלה גדלו על השיטה, וחלקם בוודאי חולם להיות פעם ח”כ או שר, כמו “מנהיגי הסטודנטים” בעבר, העסקנים צחי הנגבי, ישראל כץ ודומיהם. גם לפרחי-הפוליטיקאים האלה הרעיון של מו”מ פתוח ושקוף נשמע הזוי: הם כבר יודעים ש”בחיים האמיתיים” זה לא עובד ככה. כל מי שהיה פעם חבר בוועד עובדים מכיר את זה: כשמגיעים לשלב המו”מ יושבים עם ההנהלה בחדר ממוזג, מתכבדים במיץ ועוגות, מחליפים הלצות וקצת רכילות על אלה שאנחנו מייצגים ועל אלה שהם מייצגים ובעיקר מרגישים נהדר.
נכון, יש משהו בעייתי ברעיון של מו”מ מצולם: נתניהו הלא מסתנוור לחלוטין מול מצלמות והוא יגיע מאופר (כידוע, יש לו תקציב של 105 אלף לשנה רק בשביל זה) ויקרא נאום מוכן במקום לנהל מו”מ. אז אפשר לקבוע: זה לא לשידור חי, רק לתיעוד, כשעותק של הסרט נשמר אצל כל אחד מהצדדים רק כדי שהצד האחר לא יוכל להתכחש לדברים שאמר.


