אהבתי את מרוקו והתפכחתי
סינמטק שדרות, יום שני, 22:00
הקרנת בכורה של “בן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַאד” בפסיבל קולנוע דרום. אולם קטן ומשפחתי, בשעה עשר בלילה חשבנו שלא יגיעו אנשים. האולם דווקא מפוצץ. זאב רווח נכנס וזוכה למחיאות כפיים סוערות. ילדים בני עשר מצטלמים אתו בתורות בטלפונים הניידים והוא נעתר לכולם, בסבלנות, מחייך למצלמה ומחבק בחום אבהי כל אחד ואחת. אני מבחינה בקהל בנהג המונית השדרותי שהביא את זאביק והגיע עם כל משפחתו, לצד תלמידים מספיר, ותושבי שדרות נרגשים שהקדימו ותפסו מקום. באיזה שהוא שלב אי אפשר להכניס יותר קהל. אחר כך מספרים שאלה שנשארו בחוץ נלחמו בכוח להכנס, מישהו התפרע ואפילו הזמינו ניידת. בפנים צפוף, יושבים גם במעברים.
אני יושבת לצד זאביק בשורה הראשונה, אנחנו נשענים לאחור על הכסאות המרופדים וצופים במסע המשותף שלנו על המסך. לרגע נסגר מעגל – הסרט הזה נולד כאן, בסינמטק שדרות, במחווה שערכתי לרווח בפסטיבל קולנוע דרום לפני שנתיים, וגם המסע שלנו מתחיל בשדרות, כשזאביק נפגש עם שחקני התיאטרון המרוקאי. משם הסרט עובר בטבעיות, כמעט בלי להרגיש, למרוקו, והקהל מבין את הבדיחות במרוקאית, צוחק בקול, אפילו מוחאים כפיים תוך כדי. לרגע לא ברור איפה אנחנו, כולם בני אותו המקום, אבל איזו ארץ? וכשזאביק משוטט אבוד במרוקו, מחפש אחרי שחקן שיסכים לשחק לצידו בסרטו הבא מציף את האולם גל של געגוע. נוסטלגיה למשהו שאיננו, למשהו שאבד מזמן. האור עולה והעיניים הנוצצות מחייכות בעצב מהול בצחוק. זאביק עומד מולם נרגש ופתאום זה מעין סוף חדש לסרט. הוא חזר הביתה, כאן הוא בן המקום. בן הארץ.

סינמטק תל אביב, יום שישי, 16:00
המוזמנים נראים קטנים בחלל השיש הרחב עם התקרה הגבוהה, זאביק נכנס בחיוך גדול אבל מעטים ניגשים אליו. מכבדים את פרטיותו. צלצול הפעמון מסמן לכולם בנימוס להכנס לאולם. הסרט מתחיל. שקט. הפעם אני יושבת מאחור, מנסה להרגיש את הקהל. לא מצליחה. אין תגובות. עוברת לאמצע, מביטה בפני האנשים. אין אפילו צחקוק. האם אנחנו צופים באותו הסרט שהוקרן בשדרות? פנים מרוכזים במסך, שקועים במחשבות. ככל שהסרט מתקדם הולכת ומצטברת באולם תחושה כבדה של מועקה. אני אפילו רואה אנשים מוחים דמעה. האור נדלק והמבטים עצובים. אני עולה לבמה ומרגישה שחלום חיי על השתלבות אפשרית במזרח התיכון התנפץ על המסך מבלי שהתכוונתי. הסרט הוא שיר אהבה חד כיווני, על שחקן שלא מוצא פרטנר שישחק לצידו בקומדיה שהופכת בעצם לסוג של טרגדיה. רקוויאם לחלום. זאביק עולה לבמה ונושא מעין הספד: “אהבתי את מרוקו והתפכחתי. אני כבר לא רוצה לעשות שם סרט. זו כבר לא אותה מרוקו שהכרתי. אין לי מה לחפש שם.” בן הארץ מרגיש לא שייך, השיבה למולדת מתגלה כגלות.
אני מביטה סביב ולא יודעת באיזו ארץ אנחנו. בזו של שדרות שמחוברת בחבל הטבור ישירות ללב הפועם של מרוקו, או זו של תל אביב שמקוננת על היעדר דיאלוג עם המרחב התרבותי שמסביב. זאביק יוצא מהאולם לרחוב התל אביבי המהביל ונוסע הביתה לקבל את השבת. בן הארץ, בן בלי ארץ.
“בן הארץ”, סרטה של סיגלית בנאי, ישודר הערב (רביעי) ב-22:00 ביס דוקו


