יוקר המוסר
ביטול חוק המסתננים הביא לצהלות שמחה וזעקות אבל בו זמניות בתל אביב. רבים, בדרך כלל לא דרום תל אביבים, חשו שניצלנו מעוד דרגה של ניוול אנושי. רבים אחרים חשו שהם לבדם יאלצו לשאת בנטל הכרעת הדין, דבר שידרדר אותם לעוני והזנחה מנוולים עוד יותר.
ישנה בארץ אוכלוסייה לא מבוטלת שמאמינה שקליטת פליטים ומהגרי עבודה ושילובם בחברה בישראל היא פעולה נכונה, מוסרית ובעיקר אפשרית. לכאורה, אין דבר טוב מזה. אבל מה המשמעות של להיות בעלי ערכים כאלה? האם די שאומר שאני מאמינה בערך מסויים על מנת שבאורח פלא אהפוך לבעליו.
ערכים שראוי להחזיק בהם תובעים חלוקת משאבים עם הזולת. וכל חלוקת משאבים חדשה משמעה שינוי כזה או אחר באורח החיים. ושינוי, גם אם הוא טומן בחובו רווחים חדשים, מכאיב, מכיוון שמשמעותו האמיתית היא ויתור על דברים שזכיתי בהם בדין ומין הצדק שיהיו שלי, ובאותו זמן, באופן סותר וטורדני, מן הצדק שגם יהיו של אחרים.
לפני כחודש מישהו שיתף בפייסבוק ידיעה שעסקה בהקמת גנים נפרדים לילדי אפריקאים בדרום תל אביב. על פי הידיעה, העירייה הסבירה זאת בהתנגדות התושבים לחלוק גן עם אפריקאים. הכותרת זעקה – אפרטהייד. הגבתי בציניות שבעקבות הידיעה אלפי הורים מצפון תל אביב ביקשו להעביר לגני ילדיהם את אותם ילדים שנדחו מגני דרום תל אביב. אחר כך חשבתי שאולי הציניות אינה במקומה, ושבמקום להודיע לתל אביבים שהם מזדעזעים אך אינם מוכנים לפעול, אולי כדאי לצאת בעצומה שמאפשרת פעולה בתום לב. כ-550 א/נשים חתמו על העצומה, תל אביבים ושאינם תל אביבים, הורים ושאינם הורים. רבים חשבו שזה ראוי לקלוט ילדי פליטים ומהגרי עבודה בגנים ובבתי ספר ברחבי תל אביב, ובכלל ברחבי הארץ. גולשים העלו דאגות לגיטימיות לגבי הסעות ושיתוף אוכלוסיית הפליטים ומהגרי העבודה בקבלת ההחלטות, והעצומה שונתה כדי לדייק. נוסח העצומה כלל הכרה בעומס הנורא המושת על תושבי הדרום, והערכה למאמץ הכרוך בקליטה, וקבעה כי כל החתומים היו רוצים להיות חלק ממאמץ זה, ושקליטת פליטים ומהגרי עבודה היא מטרה ראויה.
בתהליך השכנוע גיליתי שלרבות ורבים מבין מי שקראו בעצומה (היו לה כ-2,800 צפיות) לא היה נוח לחתום – מי שאינם הורים ומי שאינם תל אביבים אמרו שהם מרגישים שהם מנדבים אחרים לפעולה ושיש בזה משהו לא ראוי. אפילו להורים בגנים ובבתי ספר היה קושי לחתום כי המשמעות מבחינתם הייתה שהם מדברים בשם הורים וילדים אחרים.
ואז הבנתי את המשמעות האדירה של כוח לא פורמלי. כשרובנו לא שמנו לב בכלל שהדרום קולט עשרות אלפי בני אדם על אפס תשתיות והזנחה מתמשכת ושותפות הגורל הכפויה בין מהגרים, פליטים ותושבי הדרום נראית לנו כתהליך טבעי גם אם מורכב, אנחנו נזהרים בכבודם של מי שיתבקשו לקלוט מאות בודדות של ילדים במרחב הציבורי שלהם, כשמרחב ציבורי זה נחשב ל“מהוגן“. כשבדרום, פליטים שנאלצים לישון בחוץ, ולכן גם לעשות את צרכיהם בחוץ, מעוררים תחושות של כעס, תסכול ולעיתים ביטויי גזענות אנו מגנים את הגזענות אך מהססים לקבוע שחובתם של כלל האזרחים להשתתף במשימת הקליטה והסיוע למבקשי מקלט. באופן תמוה, המחשבה שמאות ילדים יגיעו בהסעות לגנים ולבתי הספר במרכז ובצפון תל אביב לא מעוררת בנו את השמחה ותחושת ההזדמנות הנפלאה שאמורה להתלוות ליישום ערכינו. אולי כי ערכים לא באמת באים בחינם.

ולמרות זאת 549 א/נשים חתמו. עשרות רבות שיתפו. והעצומה הוגשה לראש עיריית תל אביב כדי לומר בקול חלש, אבל עדיין קיים – יש אזרחים בארץ הזאת שמעוניינים לשלם במטבע קשה – בחלוקת משאבים אמיתית – את המעט או ההרבה שיש להם עם פליטים ומהגרי עבודה. יש אזרחים בארץ הזאת שלא חושבים שזה צריך להמשיך להיות מהלך שנכפה על אוכלוסייה הנאנקת תחת קשיי היומיום ולמרות זאת ממשיכה ומתקיימת בסביבה הסהרורית שנוצרה, ועל פי רוב מקיימת יחסים תקינים ולעיתים נפלאים עם פליטים ומהגרי עבודה. ישנם אזרחים בארץ הזאת שחושבים שדחיקת הפליטים והמהגרים אל הדרום אינה פתרון לסתירה המוסרית שיש בהחזקה חינמית של ערכים, ושהסכמה שבשתיקה לגטואיזציה היא החומר ממנו עשוי האפרטהייד הישראלי.


