• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שיעור בהיסטוריה

ברוח מסקנותיה של ועדת לוי, פרסם הבוקר הארץ רשימה תמוהה שבסיסה התעלמות מהכיבוש הישראלי. אילנה ברנשטיין קראה ותהתה שמא קיבל הכותב הוראה מהעורך לכתוב רשימה מעודדת לסוף שבוע מהביל, למען ישמחו קוראי הארץ ברגע של פציפיזם
אילנה ברנשטיין

עוד לא פסק הצחוק ממסקנות הדו”ח של השופט אדמונד לוי והנה הבוקר במוסף המפונפן של “הארץ”, בכפולה המוקדשת להיסטוריה, תחת הכותרת לאן נעלמו המלחמות? מאת יובל נח הררי (מחבר הספר קיצור תולדות האנושות), נדהמת הקוראת מרשימתו שהנה – איך לכנות זאת – תמוהה, ומכל מקום חסרת כל מודעות היסטורית.

חייל בהפגנה בסוסיא, 22.06.12. למי שצריך תזכורת: האו"ם הכיר בקיומה של אוכלוסייה ערבית, כלומר בעם פלסטיני, ואף הועיד לו ארבעים וחמישה אחוזים משטחה של הארץ. צילום: RRB/ activestills.org

“מאז 1945, אף מדינה שזכתה להכרה בינלאומית לא נכבשה והועלמה מהמפה בידי אויב חיצוני”. כותב הררי, “ב-1949 כבשה סין את טיבט וסיפחה אותה, אך טיבט לא היתה חברה באו”ם ומעמדה לא זכה להכרה בינלאומית.” עוד ממשיך הדוקטור הנכבד ומספר לנו על כיבוש כוויית בידי עיראק שהגיע לסיומו בחלוף חצי שנה, ומרחיב על מלחמת איראן-עיראק כעל היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, אך אף מילה על הכיבוש הישראלי, אף לא כעל כיבוש של עם שאינו חבר באו”ם כדוגמת כיבוש טיבט על ידי סין.

הרי לא נחשוד בד”ר הררי שאינו בקיא בהיסטוריה. אם כן, נשאלת השאלה מדוע לא נזכרים ברשימתו הכיבוש והקולוניאליזם המתמשך בפלסטין מאז 1948. האם גם רשימתו האופטימית (“יש סיבות טובות לאופטימיות, ויש סיבות טובות עוד יותר לעשות כל שביכולתנו כדי לעזור לו”, כלומר לשלום) וסקירתו הקצרה על מצב המלחמות והכיבושים ברחבי העולם, מוטות אידיאולוגית כפי שקרה מן הסתם בדו”ח לוי? או שמא קיבל הוראה מהעורך לכתוב רשימה מעודדת לסוף שבוע מהביל, למען ישמחו קוראי הארץ ברגע של פציפיזם.

תוכנית החלוקה כפי שהוצעה על ידי ועדת אונסקו”פ התקבלה דווקא ברוב קולות בעצרת הכללית של האו”ם ואף זכתה לשמה הרשמי: “החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו”ם”, המכונה כאן כ”ט בנובמבר. לפי תוכנית זו נקבע כי עם סיום המנדט הבריטי תחולק הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית. כידוע, התוכנית התקבלה בחיוב על ידי היהודים, אף כי היו שגילו אי-שביעות רצון, בעיקר תושבים שמקום מגוריהם נכלל בשטחים שיועדו למדינה הערבית, ואילו ההנהגה הערבית דחתה את ההצעה, אך גם כאן, בעקבות הצהרת גרומיקו באו”ם, קיבל הפלג הקומוניסטי את תוכנית החלוקה. ההיסטוריה אינה צבועה בצבעי שחור לבן כפי שהמשטר הציוני לימד אותנו לחשוב.

כך או כך, האו”ם הכיר בקיומה של אוכלוסייה ערבית, ביישות ערבית המתגוררת בפלסטין, כלומר בעם פלסטיני, ואף הועיד לו ארבעים וחמישה אחוזים משטחה של הארץ. ההמשך כמו גם ההתחלה ידועים ואין צורך לחזור עליהם ברשימה זו.

נכון, השופט לוי אינו מעלה בדעתו להתייחס לכיבוש של 1948, אלא לשטחים שנכבשו ב-1967 ובמקרה זה התמיהה גדולה שבעתיים. שכן אם ישנם עוד כאלה המכחישים את קיומו של עם פלסטיני ב-1948, הרי שהם אינם מכחישים את קיומו כיום. העם הפלסטיני עשה כברת דרך בגיבוש ובעיצוב ההיסטוריה שלו, זו שבעל פה וזו הכתובה, והכיבושים של 1967 רק המריצו את כינון ההיסטוריה הפלסטינית.

אפשר להגיד שאין ולא היה כיבוש, אפשר גם לכתוב רשימה במוסף סוף השבוע על קץ המלחמות ולהשמיט את הכיבוש הישראלי מן הרשימה. אך אולי כדאי לרגע לחשוב מחוץ לקופסה, ולחשוד בשניים – לוי מצדו והררי מצדו – המקדמים בדבריהם מדינה דו-לאומית. מדינה שבה מכריזים – פּוּס משחק – וכל אחד נשאר במקומו. כולם שווים בפני החוק, מתנחלים ופלסטינים, יהודים וערבים. באופן זה ניתן להחיל חוק אחד על כולם, כאן ושם, זכויות וחובות, בין אם הוא החוק הישראלי ובין אם הוא חוק משותף לשתי הרשויות, או לצורך העניין לשני העמים.

שכן אחרת, מה הועילו חכמים בתקנתם? האם חושב השופט אדמונד לוי באמת ובתמים כי ניתן להחיל את החוק הישראלי על המתנחלים, ולהמשיך לקיים את המנהל האזרחי בלי שתפרוץ כאן מלחמת עולם?

אודה לתגובתך, ד”ר יובל נח הררי.

כנראה שיעניין אותך גם: