אי שוויון, אבל אקדמי בלבד
סער, שטייניץ, חברי המועצה האקדמית-הצבאית העליונה לשטחים הכבושים ושות’ – כל אלו בסך הכל נהגו כצפוי. הם רצו אוניברסיטה באריאל כחלק מהנורמליזציה של הכיבוש, והם קיבלו את מה שהם רצו. אם ליהודים ולפלסטינים בשטחים כבר יש מערכות חוק נפרדות, תשתיות נפרדות וחיים מופרדים, אז למה שלא תהיה גם אוניברסיטה נפרדת? נכון שמבחינת הגיבוי, בעצימת עין או בריש גלי, שהמדינה נותנת למתנחלים, כחלק משיתוף הפעולה ארוך השנים שלה עם מפעל ההתנחלות, האזור מזכיר את המערב הפרוע. אבל מבחינת חוויית החיים למתנחלים במקומות רבים בשטחים, זהו המערב “הנאור”: יש תיאטרון, עכשיו גם יש אוניברסיטה, ובעיקר – כמו בדו”ח של ועדת לוי – אין פלסטינים.
ובכל זאת, מזווית אחת ויחידה היה סיפור האוניברסיטה באריאל מפתיע משהו: עמדתה של המועצה להשכלה גבוהה. אין הכוונה לעצם התנגדותה של מל”ג, אלא לאופן בו היא נומקה. לשיא הגיעו הדברים לאחר שהאחות החורגת מל”ג-יו”ש הודיעה חגיגית על החלטתה להקים את האוני’ הישראלית הראשונה בשטחי הכיבוש – החלטה אשר כדרכן של מועצות אקדמיות הכפופות למשטרים צבאיים, זקוקה לאישורו של הריבון, כלומר המפקד הצבאי מטעם הצבא הכובש, כלומר מפקד כוחות צה”ל באזור יו”ש.
כלומר: האלוף ניצן אלון, מפקד פיקוד מרכז, קצין בכיר בצבא, יחליט האם “המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון” הוא אוניברסיטה. אם לאלוף אלון יהיו לבטים אקדמיים, הוא תמיד יוכל להיוועץ בעמיתיו במטה הכללי, ראשי האגפים, מפקדי הזרועות והפיקודים.
אלא שמי שנהייתה שותפה לגרוטסקה הזו היא המועצה להשכלה גבוהה. לא האחות החורגת – המועצה המקורית, מל”ג בכבודה ובעצמה. הנה פרופ’ מנואל טרכטנברג, לאחר המלצת מל”ג-יו”ש, בחלון הזמן של ההמתנה להחלטתו המכרעת של האלוף אלון: “אני משוכנע שלנגד עיני המפקד הצבאי תהיה החלטת הות”ת בבואו לקבל החלטה בעלת משמעויות רבות”. כלומר, מה שפרופ’ טרטנברג אומר בעצם הוא זה: יש מחלוקת בין המועצה להשכלה גבוהה של צד אחד של הקו הירוק לבין המועצה להשכלה גבוהה של צד אחר של הקו הירוק, והצבא יכריע במחלוקת, והוא מקווה שהצבא יקבל החלטה אקדמית טובה במחלוקת הזו.
לא זו אף זו: לא רק שטרכטנברג ועמו המועצה להשכלה גבוהה מכפיפים את עצמם להחלטת המפקד הצבאי, אלא שהם התעקשו לכל אורך הדרך להימנע מלנמק באופן אמיתי את עמדתם. אלף התפתלויות הוצעו, החל מהאשמות בניגוד עניינים וכלה בטענות פורמאליות על העדר שקיפות, אבל בשום שלב לא הוצגה העמדה הראויה שהייתה צריכה להיות הבסיס להתנגדות להקמת האוני’ באריאל – שהיא תהיה עוד נדבך בנירמול של הכיבוש, תהיה עוד חלק במשטר המבקש לשרת את המתנחלים ולא לראות את הפלסטינים, עוד רכיב בסיפוח דה-פקטו אשר רומס זכויות אדם, משתמש בשטח לטובת אוכלוסיה אחת ומתעלם מהאחרת.

בניסיון להתנגד לאוני’ באריאל הפרופסורים הנאורים וההגונים מהצד הנכון של הקו הירוק ניסו גם לדבר על “שוויון”, כאשר למשל הבהירו, במסגרת ההתפתלויות, כי התנגדותם לאוני’ הכיבוש מעוגנת בדרישה “לכבד את חוק המועצה להשכלה גבוהה שקובע כי יש לנהוג בשוויון”. אבל לאיזה שוויון הם התכוונו – לשוויון בין בני אדם, בין ישראלים לפלסטינים? חלילה. זה פוליטי, ואילו לגביהם “לא מדובר בהתנגדות פוליטית”. הם דיברו על שוויון בין מוסדות אקדמיים, בהתאם לחוק. לא פחות.
מי שמסוגל להזדעק על אי שוויון בין מוסדות אבל מקפיד לשתוק בנוגע לאי שוויון בין בני אדם; מי שמקבל את השיטה של אקדמיה הכפופה לגנרלים – ובכן, עמדות כאלו אינן חלק מהפיתרון, הן לב הבעיה.
הכותב הוא מנכ“ל האגודה לזכויות האזרח בישראל


