זכויות אדם כבגידה
בזמן שבו מדינת ישראל מנהלת מתקפה חריפה נגד פעילי זכויות אדם תוך שימוש באמצעים מפוקפקים ביותר, כולל מעצרי שווא יומ-יומיים בבלעין ונעלין תוך שהיא אוטמת את אפשרות המחאה באמצעות הוראת “שטח צבאי סגור”; בשעה שבשייח ג’ארח מושלכת הדמוקרטיה הישראלית לכלא, כאשר מול המתנחלים המתנהלים כאדוני ארץ נעצרים דווקא המנושלים והמותקפים ;בחודש בו מתברר רשמית כי חצי מהנוער מתנגד לזכויות שוות לערבים וכי הרוב שולל את זכותם להיבחר לכנסת; ובשבוע שבו מזכיר האו”ם בן קי מון מתריע כי ברצועת עזה עדיין חיים ילדים ונשים ב”סבל בלתי סביר” בעוד המצור הישראלי נמשך זו השנה השלישית;
בצוק עיתים זה לדמוקרטיה הישראלית, מחליט עיתון הארץ לפרסם מאמר פרי עטו של ישראל הראל ואשר עניינו לכרוך סופית את השמאל בסדינו תוך שימוש בטרמינולוגיה המקטלגת את עצם המאבק למען זכויות האדם כ”קיצוני” ו”חתרני”.
במאמר זה, נתן עיתון הארץ במה לטרמינולוגיה הכרוכה בהסתה: “השמאל הקיצוני חותר תחת עצם חירותו המדינית של העם היהודי”, “השמאל נעזר בסיוע כספי של “מדינות זרות ואירגונים זרים – בהם שונאי ישראל”; “הציבור אינו מודע לכך” אומר הראל “שממשלות בריטניה, הולנד, שוויץ, נורווגיה, שוודיה ואחרות ממנות את הפגנות שלום עכשיו”- ומה בכך מר הראל? האם תומכי זכויות האדם עושים שימוש בכספי הרפובליקה האסלמית השיעית? מה רע בתמיכת המדינות הנזכרות? לכל אורך ההיסטוריה ככל שהמדינה הופכת עוינת לזכויות האדם משמשת התמיכה מצידם של האירגונים החיצוניים לה כדאוס אקס מכינה. מדוע לא מאשים ישראל הראל את הסיוע הכלכלי שניתן למתנחלי חברון כסיוע חתרני? ומה הוא שמסכן את ישראל יותר, הקנאים מבית או הפרושים מחוץ, המוגדרים, אצל הראל כ”זרים”?
בהתאם לנימה זו לא מפתיעה קריאתו של ישראל הראל בזכות האירגון “אם תרצו”, והצטרפותו לבמה המפוקפקת אשר העניק לה כבר בן כספית במוסף סופשבוע של “מעריב” מיום 29 לינואר. תנועה זו מדיווחי עיתון הארץ בעצמו מחודש יוני 2009, “מטילה אימה על מרצים וסטודנטים ערבים”, “אינה בוחלת מקריאות הסתה כנגד ערבים כגון: “נשרוף לכם את הכפר”, “נפגש במילואים” ומאשימה כל מרצה שמציע לחשוב אחרת ב”הסתה אנטי-ציונית”.
ולא זאת גם זאת, ישראל הראל הציג את דוח “אם תרצו” נגד “הקרן החדשה לישראל” כאמיתה בלתי מפוקפקת והתעלם מן הכשלים המבניים והתכניים בדוח, ואשר הוגדרו על ידי אירגון קשב, (“המרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל”), כ- “מגמתי, מוטה ורצוף כשלים ועיוותים”( קשב, פברואר 2010, “אם תרצו-זו אגדה).
האמינות המפוקפקת של דו”ח תנועת “אם תרצו”, אומר אירגון “קשב”, “ממחיש תופעה רחבה ומסוכנת המתרחשת בעת האחרונה בחברה הישראלית – התקפה שאינה בוחלת באמצעים כנגד ארגוני החברה האזרחית וכנגד משמיעי ביקורת, בכלל. במקרה הספציפי שנידון כאן, זכה הקמפיין של “אם תרצו” לכיסוי רחב ונטול ביקורת בכלי תקשורת מרכזיים בישראל, אשר אף העלימו את זהותה הפוליטית של התנועה ושל ראשיה ואת מניעיהם”.
נראה שהדה-לגיטימציה שעושה ישראל הראל במאמרו “חותרים תחת החירות” אשר עיקר עניינו בחתירת השמאל לכאורה נגד “עצם חירותו המדינית של העם היהודי”, מתווסף לאותה מגמה מסוכנת אשר מסמנת את התמיכה בזכויות האדם באשר בהם, כשנאת ישראל או “לפחות” כחתירה כנגדה.


