• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לחתוך בבשר החי

אני נכנס והאחות אומרת לי להוריד חולצה ולשכב. אני ממתין על שולחן הניתוחים כרבע שעה.
עמי קאופמן

לפני כחודש וחצי היה לי כאב גרון. הלכתי לרופא, שאבחן סטרפטוקוקוס. עם הפנים לדלת והמרשם לאנטיביוטיקה בידיי, קרא לעברי הרופא ואמר “אגב, אני ממליץ לך בחום לבדוק את נקודות החן שלך. יש שם כמה שלא נראות טוב”.


יש לי המון נקודות חן. ירשתי אותן מאבי. במשך השנים הלכתי לרופאי עור שנים שבדקו ופיקחו, ומדי פעם עברתי ניתוח להסרתן. אך בשנים האחרונות באמת הזנחתי את הנושא, והצעתו של הרופא נשמעה לי הגיונית ביותר.


לאחר כשבוע נפגשתי עם רופאת העור הנחמדה שנזפה בי, ובצדק. “בחור כמוך עם עור בהיר וכל כך הרבה נקודות? אסור לזנוח דברים כאלה”. היא אמרה שאצטרך להוציא כמה עכשיו ולבוא בעוד כחצי שנה לביקורת נוספת ולהוציא עוד.


היה קצת עצוב שבשנת 2010 התנהלה כך פרוצדורת הבדיקה והבחירה:
הרופאה: יש לך טלפון נייד?
אני: כן. למה?
הרופאה: יש לך מצלמה בטלפון הנייד?
אני: כן. למה?
הרופאה: תראה לי איך מצלמים בה. אחר כך תיקח את הטלפון למנתח ותראה לו. אני רושמת את המיקום פה במחשב, אבל הכי טוב להראות לו את התמונה בטלפון.


לאחר מכן היא לקחה עט מהשולחן וסימנה לי חמש נקודות להסרה. היא לקחה שוב את הטלפון שלי וניסתה, בקושי רב, לצלם את מה שסימנה. זכרו, מדובר בשנת 2010.


כשבוע לאחר מכן נפגשתי עם המנתח הפלסטי. הוא הסתכל על הנקודות שלי, ועל הנקודות שצולמו בטלפון, ונראה מבולבל ביותר. גם הוא הכניס את מיקומי השומות למחשב שלו, אבל הייתי צריך לתקן אותו מדי פעם כי הוא טעה פה ושם בין ימין לשמאל. הוא קבע לי תור לניתוח כשבוע לאחר חזרתי מחופשה, כדי להוריד שלוש מחמש נקודות החן, וקבע כי שבועיים לאחר הניתוח אבוא להוצאת התפרים והוא יוציא את שתי הנקודות האחרות.


אז אתמול הגיע היום הגדול והלכתי למרפאה של קופת חולים. האחיות הורו לי להיכנס לחדר האחיות ולהמתין לרופא. לאחר כחצי שעה המתנה, יחד עם פציינטים נוספים, החל המנתח הפלסטי להלך בחדר האחיות עם מחט גדולה באוויר, ומחלק מנות של הרדמה מקומית. הוא נשאר בקושי חצי דקה ליד כולם.


הוא מגיע אלי עם המחט באוויר, לא מסתכל לי בפנים בכלל, רק רואה גוף. “אז איפה זה?”
אני: “אני מסיר היום שלוש נקודות, ד”ר. יש לי את התמונות בטלפון שלי, אבל אני חושב שהמיקומים גם רשומים אצלך במחשב, לא?”
המנתח: “פשוט תראה לי”.


כאן מתחיל תהליך אבסורד שבו אני מראה לו את הטלפון עם התמונות ושנינו מפענחים יחד איפה צריך להזריק חומר. הוא מתקרב אלי עם המזרק, אני מפנה את הראש, מזריק לנקודה הראשונה בחזה. משהו מרגיש לא בסדר, אז אני מסתכל ורואה שהוא לא הזריק בשומה הנכונה. אבל הוא כבר עזב להביא עוד חומר הרדמה.


אני קורא מבעד לווילון. “ד”ר, הזרקת במקום הלא נכון”.
המנתח: “באמת?
אני: “כן, באמת. תראה, היית צריך להזריק לפה”, אמרתי והצבעתי על הנקודה הנכונה.
המנתח: “אוקי, אבל השומה שאני הזרקתי לה גם לא נראית טוב”.
אני: “אבל רופאת העור סימנה את השומה השנייה!”
המנתח: “אז מה אתה רוצה לעשות?”
אני: “אתה שואל אותי? אני לא יודע! לאיזה רופא יש סמכות גדולה יותר בנושא? אתה או היא? אני פשוט רוצה להימנע מסרטן, יש מצב שאתה מבסס את ההחלטה שלך על זה?”
המנתח: “אז אני אוציא את הנקודה שהזרקתי לה”.


המנתח קורא לאחות כדי שתגלח לי את השיער מסביב לכל שומה. הוא אומר לי להראות לה את הנקודות, והולך לפציינט הבא להזריק. היא מגיעה, אני מראה לה, והיא מתחילה בגילוח.


עכשיו אומרים לצאת מחדר האחיות ולחכות בחוץ. עוברת חצי שעה וקוראים לי שוב. “הד”ר יקבל אותך בקרוב, בוא חכה בחדר האחיות”.


אני יושב על אחת המיטות, ומחכה. לאחר כמה דקות המנתח יוצא מחדר הניתוח ומוריד כפפות, רואה אותי ואומר לי “תיכנס”. אני נכנס, אבל הקשיש שהיה שם לפני עדיין יושב בלי חולצה על המיטה, ולוקח לו זמן. כעסתי שהמנתח לא הדר פני זקן, אז חיכיתי בחוץ כדי שהאיש יוכל להתלבש בלי לחץ.


אני נכנס והאחות אומרת לי להוריד חולצה ולשכב. אני ממתין על שולחן הניתוחים כרבע שעה עד שכבודו מגיע. בינתיים האחות מניחה על הבטן שלי פד שחור שמחובר לחשמל, משהו שאמור לעזור באיחוי החתך ככל הנראה.


המנתח מגיע ומתחיל להוציא את הנקודה בחזה, אותה נקודה שהחליט להוציא כי כבר הזריק לה גם ככה. לאחר הוצאת הנקודה הוא מבקש מהאחות לעזור לו במשהו לפני שהוא עובר לנקודה הבאה. היא מתקרבת ומסייעת, ופתאום אני מרגיש ששורף לי בבטן. אני משתף את הנוכחים בחדר בתחושת השריפה החזקה, והאחות אומרת: “אופס, סליחה. הפד לא היה מונח נכון. עכשיו לא ישרוף לך”, היא אומרת ומניחה נכון את הפד השחור.


עכשיו אנחנו עוברים לנקודה השנייה, בבטן התחתונה. המנתח מתחיל לחתוך – ואני מרגיש שממש ממש כואב לי. אני מרגיש שחותכים אותי. הוא עושה חתך נוסף, והפעם הכאב בלתי נסבל ואני צועק: “רגע זה כואב!!!!!”. ויש לי סיבולת גבוהה לכאב, תאמינו לי.


המנתח: “זה כואב?. חכה רגע”, ואז הוא מושך עם מקלחיים רפואיים בנקודה נמוכה יותר. “וזה כואב לך?”
אני: “לא”.
המנתח עושה פרצוף. “היא גילחה את הנקודה הלא נכונה”.


אז מתברר שחוויתי על בשרי איך זה כשחותכים מישהו בלי הרדמה, כמו סרטי המערבונים האלה. רק שלא הרגשתי קאובוי אתמול. הייתי עצבני.


אני: “רגע, אז התחלת להוציא את הנקודה הלא נכונה?”
המנתח: “כן, אבל זה לא ממש משנה. גם את זאת רציתי להוציא, האמת. תסתכל על זה ככה, הרווחת עוד ניתוח.
אני: “אבל איך זה קרה בדיוק?”
המנתח: “מה, לא שמת לב שהיא לא מגלחת לך במקום הנכון?”


אההה, הבנתי. אז הכל אשמתי. וואלה.
ברגע זה רציתי פשוט לקום ולברוח. אבל היות והפצעים היו עוד פתוחים והייתה עוד שומה אחת להוציא, החלטתי שמוטב לא לעצבן את המנתח עם הסכין ביד יתר על המידה.


לאחר מכן הוא הוציא את הנקודה השלישית (שהפכה לרביעית, כאמור) ואחרונה, תפר את כל הפצעים, האחות נתנה לי פתק עם הוראות לטיפול, והם שלחו אותי לדרכי. בלי חיוך, בלי התנצלות.


יצאתי בשוק. בכאב. ועצבני.


אני אמור להוציא עוד שתי שומות בשבוע הבא.


לא נראה לי.


לבלוג של עמי קאופמן

כנראה שיעניין אותך גם: