• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

עבדי המדידה

ככל שיתמידו למדוד על חשבון לשפר, להעניש בתי ספר חלשים על חשבון טיפוחם – כך יגדילו את הפערים החברתיים, את הקיפוח, את אי-השוויון וימשיכו להאשים את הקרבן. על חשיפת נתוני המיצ”ב
גילה אמיתי

בראשית היה דברת.

ויאמר דברת לשמים, לארץ ולמשרד החינוך: ותהי המדידה!

ויברא משרד החינוך את הרשות הארצית למדידה והערכה, הרי היא הראמ”ה הגדולה.

ותכפה הראמ”ה את הפיזה, מיצ”ב, טימס, ואחרים [ותיתן להם שמות מוזרים]. שהרי ללא מדידה, העשייה כאילו לא היתה. ללא מדידה – כאילו לא היתה למידה.

כך נטען עד היום על ידי ראשי המשרד.

מאיפה התחיל הכל?

כל הילולת המיצ”ב והמבחנים הסטנדרטיים התגברה מאוד אחרי ועדת דברת שהקים משרד החינוך, שהמליצה להקים רשות שכל תפקידה הוא למדוד, למדוד, למדוד. כמות הפעמים בה מופיעות המילים מדידה (159 פעמים) וסטנדרטיזציה (68 פעמים) בהמלצות ועדת דברת היא פשוט מפחידה. דברת הוקמה לאחר מבוכה גדולה של ישראל במבחנים הבינלאומיים בהם הפגינה הישגים נמוכים ביותר. אבל בפועל הציעה הוועדה רפורמה ענייה, חסרת ערכים בסיסיים של כבוד לתלמיד ולמורה באשר הם ודלה בפתרונות.

הרעיון הראשוני היה נכון – מיצוי יכולות התלמיד, צמצום הפערים וחיזוק מערכת החינוך הציבורית, שיפור מעמד המורה ועוד. לשם כך יש לבחון מה קיים כיום ולשפר. אבל היישום התמקד רק במדידה האינסופית וב”ייעול המערכת”. במקום לערוך במדידה שימוש לצורך למידה והשתפרות, משתמשים בנתונים אודות הישגי בתי הספר בתור שוט: בית ספר עם נתונים גבוהים מתוגמל יותר, בית ספר עם גיוס גבוה לצבא מתוגמל יותר. וכך, בתי הספר שנדרשים “להגדיל את התפוקות” כאילו הם מפעל יצרני לגרביים, נשארים בלית ברירה כפותי ידיים ומתחילים לנסות להתגבר על הצרה הצרורה – לשחרר תלמידים חלשים ביום המיצ”ב, להעביר תלמידים ש”יזיקו” לנתוני הזכאות לבגרות למקומות אחרים, עקרון השוק במקום עקרונות החינוך משתלטים על המערכת. מערכת החינוך הופכת לשוק חופשי, ללא רגולציה.

הפתרון שמצאו בתי הספר – בשנה בה יש מיצ”ב – זה להפנות הרבה שעות לימוד ללמידה לקראת המיצ”ב. אין זמן ללמוד כי יש מיצ”ב, כי יש בגרות, כי יש טימס [עוד סוג של מבחן בינ”ל]. וכך, למערכת אין זמן ללמד ולחנך כי יש מבחן שצריך להתכונן אליו.

התוצאה הבלתי נמנעת: למידה רדודה שכל תכליתה היא העלאת הנתונים הסטטיסטיים של בית הספר על חשבון למידה מעמיקה, משמעותית, מעניינת ורלוונטית לתלמידים, שמקנה להם מיומנויות להתמודד עם שטף וזמינות המידע שמתקיים כיום במאה ה-21 כך שיוכלו להיות ביקורתיים כלפי ידע, שיוכלו לערוך אינטגרציה של ידע, שיבינו ש”ידע” זה לא דבר מוחלט אלא שונה במקומות שונים בעולם ובתרבויות שונות. העולם כבר טס בחלליות ואנחנו – על עגלה רתומה לחמור, אמר פעם פרופ’ דוד נבו, מדען ראשי לשעבר במשרד החינוך.

ובמציאות הזו שברא משרד החינוך בא בג”ץ והורה לפרסם בפומבי את ציוני המיצ”ב.

והטרגדיה הגדולה היא שבסופו של יום, הנתונים קשורים בעיקר לרמה הכלכלית-חברתית של ההורים ושל הקהילה בה פועל בית הספר: בית ספר עני לתלמידים עניים יוציא ציוני מיצ”ב עניים. ובעצם, הציונים של המיצ”ב משקפים רק את עבודתו של משרד החינוך – אם הם מצביעים על אי-שוויון – זה הרי אי-השוויון שהוא יצר במו ידיו, שריו, מנכליו ומנהליו. וככל שיתמידו למדוד על חשבון לשפר, להעניש בתי ספר חלשים על חשבון טיפוחם – כך יגדילו את הפערים החברתיים, את הקיפוח, את אי השוויון וימשיכו להאשים את הקרבן – את בתי הספר החלשים – בחולשתם.

עכשיו כשנתוני המיצ”ב גלויים לעין כל – אולי יתחיל דיון ציבורי משמעותי על כשלי המערכת, הגלויים לעין כל באופן כמעט פורנוגרפי, דיון שיכול להחזיר את מערכת החינוך להיות מערכת שמחנכת, שנותנת למורים ולתלמידים את התנאים ללמוד, לא עוד מערכת ממשטרת, מענישה ומקפחת.

כנראה שיעניין אותך גם: