• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בית המשפט העליון לפירורים

לא יום מיוחד. ובכל זאת יום. יום שבו שוב מתחננים בפני בית המשפט העליון (לצדק?) פלסטינים חפים מפשע, שהחומה פגעה אנושות בחייהם
אהוד עוזיאל

“נו, מתי נסיים עם התיק הזה? הוא נמשך ונמתח מאז 2006.”

כך פתח שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין את הדיון על חייהן של משפחות זוואהרה וג’אדו בבוקר יום שני, ה-19 בנובמבר. לאורך כל הדיון תמהתי, האם השופטים ערים לנוכחותו של קפקא באולם. הם בוודאי שמו לב שנציגי המשפחות יושבים היום באולם, בדממה מתוחה. הם שמעו גם שמעו את נציג מערכת הביטחון, שקיבל את הזכות – או ליתר דיוק דרש את זכותו – לגשת ולדבר ישירות אל השופטים, ללא תיווך עורך הדין, כדי להסביר להם באופן מפורש וישיר מה הם צריכים להחליט, ולמה הם לא צריכים להסס להמשיך ולפגוע באנשים חפים מפשע. תמהתי מה היה קורה אם אחד מהפלסטינים, שחייו וחיי משפחתו הם הסיבה לשמה התכנסנו, היה מבקש להשמיע דברו ולהסביר מול המפות התלויות שמראות את ביתו כיצד נראים החיים שלו היום ומדוע גם לו מגיע לחיות כמו בן-אדם. אבל קפקא לא קיבל את זכות הדיבור בהיכל הצדק.

משפחת זוואהרה ומשפחת ג’אדו חיו במשך שנים בבתיהן עד שבוקר אחד הוקמה גדר ההפרדה בחצר האחורית שלהם. תוואי גדר ההפרדה מקיף את קבר רחל בעומקו של מחנה הפליטים אל-עאידה בקצה בית לחם. רצה הגורל ומשפחת ג’אדו שחיה בפאתי השכונה נתקעה בצד הישראלי של הגדר. כמו כן, כדי לבנות את ההרחבה של שכונת הר חומה, בנו את הגדר צמוד לבית סחור – אבל מהצד הלא נכון של בית משפחת זוואהרה. כך נותקו שתי משפחות פלסטיניות מהשטחים מקהילותיהן ונתקעו בתוך ירושלים, כשהן נאלצות לנסוע מרחקים ולעבור מחסומים כדי להגיע למשפחה, לבית ספר, לרופא שרק אתמול היו במרחק של דקות ספורות.

בית משפחת ג’אדו, 2005. בוקר אחד הוקמה גדר ההפרדה בחצר האחורית שלהם. צילום: שרית מיכאלי

ב-2006 פנו המשפחות לבית המשפט וביקשו כסעד ראשוני שיזיזו את הגדר: אנחנו רוצים הביתה. רוצים להיות שוב חלק מהקהילה והעיר אליה השתייכנו מאז ומתמיד, לקבל אורחים אצלנו בבית, לנסוע שוב באוטו הביתה. המערכת גיחכה וסירבה. המשפחות, בצר להן, פנו לסעד השני: תנו לנו מעמד חוקי של תושבים בירושלים. אם כבר נתקענו בירושלים לפחות שנוכל לחיות, להתפרנס, ולנסוע בה. המערכת שוב גיחכה וסירבה. בתחילה ניתנו למשפחות אישורים לשהות בירושלים, אך לא לעבוד ולא לנהוג בה. אך ב-2009 הוטל עונש נוסף – איסור מוחלט להסתובב בירושלים. המשפחות הפכו לכלואות בבתיהן כשרק הגישה אל המחסום בבית לחם מותרת להן.

לאורך השנים ובמאבקים עילאיים בבית המשפט העליון, אותם ניהל עו”ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח, המדינה הרחומה הרחיבה במעט את “מרחב המחייה” (כן כן, זה המונח הרשמי שהשתמשו בו נציגי המדינה והשופטים בבית המשפט) ואיפשרה להם גישה למכולת בהר-חומה ולמעבר דרך מחסום מזמוריה שמוביל לכפר מזמוריה ופתוח רק לתושבי הכפר. למשפחת ג’אדו המוסלמית אף התאפשר לממש את זכותם לתפילה וישועה…. ואושר להם להגיע עד הכנסייה בטנטור הסמוכה לביתם.

באותו יום שני באנו ללקט עוד פירורים. ביקשנו להרחיב את “מרחב המחיה” של המשפחות ולאפשר את כניסתן רק לשכונות הירושלמיות בית צפאפא וצור באהר הסמוכות לבתיהן. גישה שתאפשר למשפחות להגיע בקלות יחסית למסגד (בכל זאת, הם בחרו שלא להתנצר), לחנויות, לקהילה כלשהי בתוך העיר שבה הם כלואים. המדינה כמובן התנגדה. השופטים הבינו שמדובר באנשים חפים מפשע, שאין למערכת הביטחון עמדה עניינית ביחס אליהם, אלא רק עמדה כללית שלפלסטינים לא מגיע הרבה. הם ניסו לשדל את המדינה לאפשר למשפחות להגיע לשכונות אלה במשך יום אחד בשבוע בלבד. המדינה התנגדה גם להסדר זה של יום בשבוע. בצר לו, השופט רובינשטיין הבין שעל אף תחנוניו בפני הפרקליט ומנהלת הגדר, גם היום הוא לא יצליח לסגור את התיק הזה.

אם נחפש נמצא בנקל אנשים רבים שסובלים יותר ממשפחות ג’אדו וזוואהרה בעולם, וודאי בישראל ובשטחים הכבושים. אך לא בכל יום נתקלים באטימות כמו זו שגדשה את האולם, גדשה והשתפכה ממנו עד שמילאה גם את בטני מלוא החופן. קפקא למד משהו היום. אין זו רק שרירותיות החוק ועוצמתו, אלא דווקא גיחוכו וגימודו שהופכים את הסיטואציה לגרוטסקית, לקפקאית בכל רמ”ח איבריה. השופטים לא עשו צדק. הם גם לא קיבלו לחלוטין את עמדת המדינה. השופטים פשוט ניסו לשדל את המדינה לוותר על יום בשבוע, כדי לגמור עם זה. השופטים ניסו ללקט פירורים, ובעיקר לסגור את התיק שרובץ לפתחם זמן כה רב.

ואל תטעו באותו בוקר. הוא לא חריג. החוק שמטיל את חיתתו על משפחות אלו בשולי-שוליה של ירושלים, זה שמנוהל על ידי מנהלת קו-התפר והשופטים רק מלקטים ממנו פירורים, הוא גם החוק שרובץ עלי ועלינו, לא פחות מאשר על משפחת זוואהרה ועל משפחת ג’אדו. את הצדק נלך לחפש במקום אחר.

הכותב הוא רכז הקמפיינים באגודה לזכויות האזרח

כנראה שיעניין אותך גם: