רכבת שדים: מקבץ שני

ומאז לאמא שלי קראתי דליה, רק דליה / רועי חסן

כל חיי הייתי בטוח שהזיכרון הראשון מילדותי הוא מהיום הולדת שלי בכיתה א’, נושף על נרות העוגה שחנה המחנכת מחזיקה למולי. עד שיום אחד לפני כמה שנים, באחד ממעברי הדירה של אמי שקרו בממוצע כל שנתיים, נתקלתי בארגז מלא בתמונות משפחתיות. אחרי נבירה נרגשת, מצאתי את עצמי מחזיק ביד את מה שהיה אמור להיות הזיכרון הראשון שלי. לגלות פתאום שגם זיכרון הילדות הראשון והמאוחר לאללה שלי הוא בעצם תמונה, שבטח כבר ראיתי פעם והייתה מספיק נחמדה כדי שאחקוק אותה לכדי זיכרון ילדות, גרם לי לשאול את עצמי למה בעצם הדחקתי את ילדותי.

המשכתי לעבור על התמונות והתחלתי לתחקר את אמי בנוגע אליהן. תמונה שלי בגיל עשר לבוש חולצת טורקיז מכופתרת עד הצווארון בתוך ג’ינס שחור – “איפה זה היה ולמה הלבשת אותי ככה?” אמי צחקה צחוק מתגלגל ואמרה “מבחני קבלה לתחרות כישרונות צעירים בתל אביב. מאז שנולדת אהבת מוסיקה וכל הזמן היית שר לנו בבית והיה לך קול לא רגיל לילד, עמוק כזה, אז אמרתי למה שלא תשתתף. לקחתי יום חופש מהעבודה ונסענו לתל אביב. כשהגיע התור שלך להיבחן שאלו אותך מה תשיר ואמרת שיר של עופר לוי, אני בחיים לא אשכח איזה עיניים הם פתחו שם, הבוחן השתנק והקלידן טען שהוא לא מכיר את השיר. הם ביקשו שתשיר שיר ישראלי ושאלת מה זה שיר ישראלי, עופר לוי לא ישראלי? אמרו לך תשיר גידי גוב או אולי משינה. בסוף שרת את ‘אל תשליכני’ של אביהו מדינה. כל ההורים שהיו איתי בקהל קיבלו צמרמורת מאיך ששרת, אבל לא קיבלו אותך, אמרו שאתה לא מתאים לתחרות. אני לא לקחתי את זה קשה וגם אתה לא, אבל מאז לא סבלת מוסיקה מזרחית. כשאבא היה שומע עופר לוי בבית היית לוקח כדור ויורד למגרש והיית מת על עופר לוי לפני זה, את זה נראה לי שאתה זוכר”.

והיא צדקה, זכרתי את זה, וגם את היום הזה בתל אביב זכרתי פתאום. זכרתי שעשיתי את עצמי כאילו לא לקחתי את זה קשה שלא קיבלו אותי לתחרות, כי לא רציתי להעציב אותה. ומה שהכי זכרתי לזכור מהמקרה הזה, שלא חשוב כמה טוב ויפה שיהיה, מזרחי זה לא מתאים.

בוקר וערב שיננתי לעצמי – מזרחי זה לא מתאים.

כששאלו אותי מה המוצא שלך, אמרתי ישראלי, נולדתי בארץ, וכששאלו מאיפה ההורים התחמקתי. למדתי איך לא להתלבש כמו מזרחי ואיך לא לדבר כמו מזרחי, התחלתי לקרוא ספרים כי זה נחשב לא מזרחי והתרחקתי יותר ויותר מהחברים בשכונה. בסרטים שראיתי הבנתי שהמזרחים הם שיכורים או פושעים או מובטלים, במקרה הכי טוב שוטרים שחולמים על קבע. לא רציתי להיות כמוהם, שכנעתי את עצמי שאני לא כמוהם.

עד שבכיתה ח’ ביקשו מאיתנו לעשות עבודת שורשים והייתי צריך להציג את שלי בפני הכיתה. הייתי במתח נוראי, לא רק כי אני הולך להציג את המזרחיות שלי לראווה, גם היה לי סוד שלא ידעתי אם אני רוצה לספר אותו. בסוף אזרתי אומץ ואמרתי: אני רועי הבן של אהרון ודליה שנולדה בשם פרחה. הצחוק בכיתה היה בלתי נמנע, רעדתי כולי, ואז אחד הילדים אמר – פרחה בצומת, כמה לשעה? וזה שעל ידו אמר – ולאבא שלך קראו ערס. כל הכיתה פרצה בצחוק. שמטתי את המחברת מהיד ורצתי אליהם באמוק, שניהם קיבלו מכות ולאחד מהם שברתי את הרגל. הצטערתי על זה, לא רציתי להרביץ לאף אחד, בטח שלא לשבור רגל, רציתי רק שצחוק הילדים ייעלם. השעו אותי לשבוע מבית הספר, אף אחד לא שאל ולא התעניין מה קרה שהילד הזה שמעולם לא הרים יד ואפילו לא קול על מישהו, תוקף באלימות שני ילדים. זה נראה להם טבעי לחלוטין.

שם הבנתי שאני לא יכול לברוח מעצמי, שמה שלא אעשה תמיד אהיה ילד מזרחי. אחרי שבוע חזרתי מההשעיה אבל בעצם כבר אף פעם לא חזרתי לבית הספר. הייתי הילד שהם ציפו ממני להיות, הפצירו בפניי – לך, תלמד מקצוע, בתחושה שהם עושים לי טובה גדולה.

אבל לא הלכתי ללמוד מקצוע, פשוט עברתי בית ספר. וגם בבית ספר החדש המשכתי להגיד שאני ישראלי כששאלו אותי מה העדה שלך וכששאלו על הוריי החלפתי נושא, והמשכתי לא להתלבש ולא לדבר כמו מזרחי ולא להקשיב למוזיקה מזרחית ולמדתי תיאטרון כי זה נחשב ללא מזרחי ומאז לאמא שלי קראתי דליה, רק דליה, כי פרחה זה שם מזרחי, ומזרחי זה לא רק לא מתאים, מזרחי זה קללה.

הנה גדל הנער, והפך לשוטר / שלומי חתוכה

בתוכנית של אמנון לוי, נשאל ילד מזרחי המתגורר בפריפריה מה יהיה כשיהיה גדול. “שוטר”, ענה הילד. למה, הקשה עליו לוי, לא היית רוצה להיות רופא? (או משהו כזה). דווקא כן, אמר הילד, אבל איזה סיכוי יש לי?

להפתעתו של לוי הילדים המתגוררים בפריפריה, מזרחים שרובם לא לומדים אפילו עם אשכנזי אחד בכיתה כפי שהם מעידים בכל עיירה שלוי מבקר בה, לא רק שהם חכמים, הם גם מבינים מאוד את ההפגרה וההסללה שהם עוברים. הם מבינים כמה העובדה שהם מזרחים החיים בפריפריה מכוונת אותם באופן בלתי נמנע לחיים של עבדים עבור אשכנזים החיים במרכז, לכאלה שתקרת זכוכית עבה וחסימה מדגדגת להם את הראש. רובם מספרים ללוי על חלומות ושאיפות לפרוץ את הגבול הארור הזה, אבל באותה נשימה נראה שהם חוששים שמדובר בחלום בהקיץ, כמעט התגרות מוגזמת בחיים (“אם אשרת ביחידה מובחרת יסכימו לקבל אותי לעבודה. מצד שני מורידים קב”א למזרחי שחי בפריפריה”. אומר אחד הנערים. חוקר אשכנזי שחקר את הנושא במשך כמה עשורים מאשש את מסקנתו המהירה של הנער, כי הצבא בנה כלי המפלה מבחינה אתנית).

בהפגנה שנערכה לפני חודשיים בכיכר הבימה הבטתי באלפי האנשים ותהיתי: למה אין כאן מזרחים? אתה שם לב שאין כאן מזרחים? שאלתי את החבר שהיה איתי. הוא הרים את מבטו ואז הצביע ימינה: הנה הם. גדודי יס”מ ומג”ב, שחומים במידה כזו או אחרת, בעלי שמות משפחה שאי אפשר לטעות בהם: כאלה שלא כדאי לכתוב בקורות החיים אם אתם רוצים למצוא עבודה.

אכן, הנה גדל הנער, והפך לשוטר, כמו שהבין שיהיה ברוב חוכמתו. מה כבר יכול היה לעשות? והנה סוף-סוף הוא פוגש אשכנזים, כאלה שמעולם לא למד איתם בביה”ס או פגש במרחב שלו, אותם אלה שבמידה רבה אחראים למצבו, והוא פוגש אותם רק כי היחידה שלו מוכרחת לעבוד מוצ”ש. ואלה מפגינים, אבל חלילה לא מפגינים נגד ההפגרה שלו, או נגד הגזענות שהוא חווה כל חייו, או נגד הסלקציה המבוססת על צבע עור ומדינת מוצא – לא רק במועדונים אלא גם באוניברסיטאות ובתקשורת (מועדוני העל), או נגד הגטאות הפריפריאליים, או נגד האלימות השקטה וארוכת השנים והדורות, האלימות הסמויה הצינית והמשפילה, קודם את סבו וסבתו ואחר כך את אביו ואמו והיום אותו ואת אשתו ומחר את בנו ואת בתו. מפגינים, אבל לא נגד האפרטהייד שהסב יצר, האב מתחזק, והוא עומד מולה ושותק.

מול מה הם כן מפגינים? צדק חברתי, דמוקרטיה, דברים כאלה, אתם יודעים.

הפרק הראשון בסדרה של אמנון לוי על הדיכוי האתני במדינת ישראל, היה הזדמנות לראות את הנער שעוד רגע יחליף את החלומות הגמישים במדים מגוהצים של שוטר, את הרכות של הנעורים בקשיחות של משטרה, ואת התקווה בתסכול ושנאה, ובעיקר זעם. רק תזכרו, שמי שהביא אותו לשם, עם המטען שהוא נושא איתו, זה אתם. היצירה המקורית היחידה שלכם. אז בפעם הבאה שתפגשו אותו בהפגנה, אם אינכם עומדים לבקש סליחה, כדאי שתסתמו את הפה.

פלוס מינוס / איתמר טובי טהרלב

הטענה האשכנזית הבסיסית כלפי קידמה ומזרחים היא שקידמה לא יכולה להיות דבר מזרחי, כלומר קידמה היא דבר אשכנזי.

גם לא מעט מזרחים הפנימו את זה דרך פרסומות וסרטים, למשל.

אם להתקדם – כלומר לחיות – זה אשכנזי, אז איך בדיוק אני יכול בצורה חופשית להתקדם – כלומר לחיות – בעודי מזרחי? רגע, זו מדינה חופשית? רשמתי, תודה.

זהו פרדוקס מושלם, שכן מזרחי לא יכול להתקדם ולהצטרף למועדון של המתקדמים. כי מזרחים לא יכולים להתקדם, לפי הסטיגמה הרווחת, בישראל.

יעני כשאני בתור מזרחי הולך קדימה אז בחוקי הפיזיקה של ישראל אני תמיד הולך בעצם גם הרבה אחורה. קוראים לזה נשאר במקום. אפס תנועה במרחב.

זה נראה כאילו הדרך היחידה של מזרחים להתקדם היא דרך ביטול/השהיית/עיכוב מזרחיותם, כלומר ביטול/השהיית/עיכוב חייהם כך שכאשר הם יתקדמו – הם, כלומר אנחנו – כבר לא נהיה מזרחים כי הרי מזרחים לא יכולים להתקדם בעודם, בעודנו, מזרחים חיים בישראל כמובן. (אפשר להגר מההיגיון האשכנזי הזה בכלל?)

אם להתקדם זה + (פלוס) ולהיות מזרחי זה – (מינוס), אז כשמזרחי רוצה להתקדם הוא בעצם אפס. כלומר תקוע במקום. ובזמן שעובר אנשים אחרים מתקדמים.

אם אני בתור מזרחי יכול להתקדם רק כאשר אינני מזרחי, כלומר כאשר אינני, משמעות הדבר שאיני יכול כלל להתקדם ויוצא שאני בסופו של דבר נשאר במקום. בזמן שהזמן הלא ישראלי עובר. אגב, מה השעה?

אבל רגע! אם אשאר במקום יאמרו עליי שאני בכיין ונשאר במקום.

אבל אני רוצה להתקדם, לעבוד ולהצליח! כי ככה עושים בני דודים שלי בצרפת. אבל פה הזמן עוצר ועוד נותנים לו דו”ח כי לא עצרתי בצד.

אבל אז כשאנחנו רוצים להתקדם אומרים לנו שבצבע חום, איך להגיד את זה, אי אפשר להתקדם איתו כאן.

או שאומרים לנו חחח שמישל מלכה זה שם שאי אפשר להתקדם איתו. ואני הרי מישל-מכלוף-מישאל-מישה-מיגל מלכה. כולנו מישל מלכה. טוב בעצם עם פטור קל למזרחים בהירים, למזרחים עם משקפיים נטולי ג’ל, או שם משפחה ודיבור משונה. זה עוזר פה ושם לעבור ראיונות עבודה ואז להגיד שהם לא יודעים מה אמנון לוי רוצה מחייהם.

הלופ הזה יכול להימשך שנים והמטרה שלו הוא למשוך עוד ועוד זמן. כי כל זמן שאנחנו מעוכבים בלופ, בשל רצוננו להתקדם (+) בעודנו מזרחים (-) הם ממשיכים להתקדם (+) בלי שנעכב אותם (+).

ואז אם אנחנו לא מתקדמים בעודנו מזרחים, אז גם דור אחר של מזרחים בכלל לא יבקש להתקדם. להתקדם לאיפה בדיוק? לעבר הלופ הבא כמובן. נקסט.

>> רכבת שדים: מקבץ רביעי: שלמה וזאנה, אור סיונוב ואלמוג בהר

>>רכבת שדים: מקבץ שלישי – נעמה קטיעי, אברהם הרן מוטחדה ויוס ברוך

>>רכבת שדים: מקבץ ראשון – אינס אליאס, תום מהגר וגל לוי

>>לצפייה בפרק הראשון של “השד העדתי”