"אהבנו אותו," אמר לי אבא ונאנח

אתמול, היום הראשון לאבל על פטירתו של הרב עובדיה, ישבתי לאכול צהריים עם הורי. מהר מאוד התגלגלה השיחה אל פטירתו של הרב ולוויית ההמונים, רחובות נהר האדם שגדשו את ירושלים. אבי, אדם מבוגר מאוד, תיאר בפני איך בשנות צעירותו, שנות החמישים, היה הולך עם אביו לשמוע את שיעורי ההלכה של חכם עובדיה יוסף בשכונת פלורנטין. רושם השיעורים נחקק בזיכרונו. המשלים, הסיפורים, הצחוק, החביבות. ולצד זה ההתאספות במקום אחד של בעלי מלאכה, פועלים, סוחרים, שבאו לשמוע את השיעור שנמסר בקביעות אחרי יום עבודתם. “אהבנו אותו,” אמר לי אבא ונאנח. נראה לי שזה היה הרגע בו הבנתי. הבנתי שהרב עובדיה יוסף היה בעצם הרב של סבא שלי, של אבא שלי, של אחי ובמידה רבה של ילדיו הגדולים ונכדיו, שזכו להכיר ולשמוע על “הרב עובדיה” – רב שהיה למושג. חמישה דורות של רבנות, חמישה דורות של חסות דתית בצלו של מי שנתפס בעיניהם כספר תורה מהלך, של מי שהיה לאייקון תורני, שאם היית רוצה לקנטר מישהו ולומר לו שלא יפסוק לך הלכות, אז היית אומר לו: “מה נעשית לי פתאום הרב עובדיה?”

כעת נותקה השלשלת. ילדיי הקטנים כבר ישמעו על הרב עובדיה רק מסיפורים ומתמונות, מהזיכרון ולא מהחיים.

רבות נכתב ועוד ייכתב על מפעלו הדתי והפוליטי של הרב עובדיה יוסף. הדיון בחיבוריו ובפסיקותיו כמו גם במהלכיה של תנועתו עוד יפרנסו בוודאי כמה וכמה עבודות דוקטורט וספרים מוערים ולא מוערים. אני רוצה במאמר הקצר הזה להתייחס לשלוש נקודות שלטעמי קשורות ברב עובדיה ובמפעלו התורני והפוליטי, אך זוכות למעט תשומת לב.

בלימת ההשתכנזות – רבים רואים בש”ס ובחרדים המזרחים יציר כפיהם של החרדים האשכנזים. מתחרדים וחוזרים בתשובה בדרך החרדית מכונים לא אחת “משתכנזים”. המעורבות של החרדים האשכנזים בהקמת ש”ס היא בגדר עובדה היסטורית. אך עובדת היותה מקור להשתכנזות אינה מדויקת כלל ועיקר. במידה רבה הרב עובדיה אחראי לבלימה של תהליך ההשתכנזות של מזרחים בחברה הדתית והחרדית. הוא עשה זאת באמצעות מפעלו ההלכתי הקנוני שנתן בידי שומרי מצוות ומסורת ממוצא מזרחי בישראל ובעולם כלים של זהות הלכתית ספרדית-מזרחית ברורה, ובאמצעות הוצאה לאור מחדש של סידורי תפילה בנוסחאות “ספרדים ועדות המזרח”. אלה ניסו לעשות סדר, לשיטתו, בעולם העדתי המגוון והמרובה שראה לפניו. נכון, המפעלים הללו עוררו התנגדות מצד קבוצות עדתיות שונות, אך אלה רק חשפו את סדר היום של המפעל שלו – הפיכת המילה הכתובה לגורם מנחה בחיים הדתיים של מזרחים.

התוצאה הייתה רנסנס של ממש שבא לידי ביטוי באיסוף מנהגים, תפילות, הלכות ומסורות של הקהילות העדתיות השונות, ובהעלאתם על הכתב.

אהבת הלימודים – באופן ישיר, הרב עובדיה שימש ועוד ישמש מודל לחיקוי מעצם היותו בן עניים שעלה לגדולה. מפעם לפעם הסביר לציבור שלו כי הוא עשה זאת לא באמצעות הכוח הפוליטי אלא באמצעות לימודיו. אלה סייעו לו בסופו של דבר לקנות גם כוח פוליטי. הלקח ברור: הרב עובדיה הורה לציבור שלו כי הדרך מהפריפריה אל המרכז אינה עוברת דרך תנועות מחאה שמהן הוא נרתע, אלא בעיקר דרך ספסל הלימודים, בבחינת “תשקיע – תגיע”. לשיטתו של הרב עובדיה ההשקעה הרצויה עברה דרך לימוד התורה במסגרות של ישיבה מסורתית. אך במידה רבה גישה זו הורתה על לימודים בכלל ואלה הגבוהים בפרט כיעד שבאמצעותו יכול הנוער המזרחי בפריפריה לרכוש כלים לניידות חברתית במציאות הישראלית. מאבקו של הרב עובדיה על גיוס תלמידים מזרחים לעולם הישיבות הוא לכאורה רחוק כרחוק מזרח ממערב מהמאבק של ראשי ציבור בפריפריה הישראלית על הקמתם של מוסדות חינוך אקדמיים איכותיים, אך במידה רבה המדובר במאבק דומה ומשותף הרואה בלימודים ובהשקעה בהם מסלול בלעדי להעצמת האדם.

אולי אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא תמיכתו של הרב עובדיה במכללה האקדמית החרדית של בתו, עדינה בר שלום. אולם קשה היום להבין את ההוראה הזו – לימודים מעל הכול, שכן המציאות השתנתה ועמה דימוייה. היום בכדי לעבור מהפריפריה למרכז אתה זקוק לשעות מסך בערוץ 2 ולא לשעות קריאה ושינון.

הרחבת המעמד הבינוני – שנים רבות המחקר הביקורתי בחברה הישראלית ראה בש”ס גורם המצליח לווסת את המחאה החברתית של המזרחים. יש בטיעון הזה לא מעט ובוודאי עוד ייאמרו דברים נוספים על כך בעתיד. אך מצד שני אין להתעלם ממה שזכה לכינוי ש”סופוביה בסוף שנות התשעים – הפחד מש”ס. דומה כי המרכז הישראלי הוותיק היה מוכן לראות בש”ס גורם נוכח כל עוד לא צבר תאוצה והתרחב. בשלב כלשהו הפכה ש”ס מגורם הנתפס מייצב ומווסת החיוני לשליטה בשסע בין מזרחים לאשכנזים בישראל לגורם מתסיס המכניס חוסר יציבות במערכת. אינני יודע היכן להציב את הרגע הזה – האם היה זה רגע עליית נתניהו לשלטון ב-1996 וחצייתה המהירה של ש”ס את הקווים משמאל לימין, או שמא מהלך המחאה האישי של אריה דרעי – “אני מאשים” – שסייע לש”ס ב-1999 להשיג 17 מנדטים, הישג יוצא דופן לכל הדעות למפלגה סקטוריאלית.

בכל מקרה, נדמה כי למרכז הישראלי הוותיק הלך והתחוור שללא הנגשת ההשכלה הגבוהה לפריפריה ולמזרחים, המרכז הישראלי יאבד את כוחו לפונדמנטליזם הדתי בנוסח ש”ס. אימת המזרח התערבבה באימה מפני הכוח החרדי והייתה לקרב הבלימה של המרכז הישראלי על דיוקנה של החברה. הייתה בכך אולי התרומה המשמעותית ביותר של ש”ס, שלא ברצונה וברצון מנהיגיה, לחיזוק המעמד הבינוני המזרחי.

נסים ליאון מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. ספרו המשותף עם ד”ר אורי כהן מאוניברסיטת תל אביב, “מרכז תנועת חרות והמזרחים: משותפות אדנותית לשותפות תחרותית”, יצא לאור ב-2011 בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה

עוד בנושא:

עיני רבותינו אינן מושפלות | אלי ברקת