• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אוריינט אקספרס: מידיעות לשדרות

“מאות תושבים עמדו על רציפי הרכבת בבגדי חג. הם עלו על הרכבת ונסעו בה הלוך ושוב, סתם כי זה אפשרי. הם ניצלו אותה לנסיעה לטובת מניקור בעיר הקרובה ולנסיעה בת שעה למרכז המדינה, לטובת קנייה במרכז הקניות הגדול”. חבל שלא דחפו גם כמה סירי קוסקוס ומפרום לידיעה האקזוטית שפורסמה ב”ידיעות”…
אבי דבוש

מאות תושבים עמדו על רציפי הרכבת בבגדי חג. ההתרגשות גאתה בכולם, והרבה דמעות נשפכו. התושבים עלו על הרכבת שחנכה את הרציפים החדשים ונסעו בה הלוך ושוב, סתם כי זה אפשרי. הם ניצלו את הרכבת לנסיעה לטובת מניקור בעיר הקרובה ולנסיעה בת שעה למרכז המדינה, לטובת קנייה במרכז הקניות הגדול. המבוגרות מביניהם נזכרו ברכבת האחרונה בה נסעו, בדרכן לישראל.

נשמע תיאור של הנסיעה הראשונה ברכבת העמק, לפני כמאה שנים לערך? תחשבו שוב. כך נכתב בשישי האחרון (27.12) במוסף השבת של “ידיעות אחרונות”. תחת הכותרת “קטרזיס” (משחק מילים שכזה) גולל הכתב את ההתרגשות הרבה של תושבי שדרות, שחוברה לה לרכבת ישראל ביום רביעי האחרון. ממש “עומדות היו רגלינו בשערייך” נוסח שדרות 2013.

mmmtrain

מאז שהתוודעתי לפני כעשור למושג “אוריינטליזם” לא חוויתי אותו במלוא החריפות, על עצמי ממש ועל אחיותי ואחי. הכתב, שעשה את כל הדרך מן המרכז אל צפון הנגב (אומרים שזו דרך של שלוש שעות לפחות, למרות שלנו, משדרות לתל אביב, היא לוקחת כשעה בקושי) מתאר את תושבי שדרות משל היו שבט נידח בהרי האטלס שגילה את הציוויליזציה. זוכרים את תיאורי הילידים הנבהלים ממצלמות, ה”גונבות נשמות”? זוכרים את התיאורים של הלבנים המגיעים לחופי העולם החדש ותמורת כמה חרוזי זכוכית קונים להם עבדים ושפחות, ומכל טוב הארץ? אז כזה בדיוק. נפלא לראות הדהוד של ז’אנר קולוניאליסטי, בן מאות שנים, בכפולה עדכנית.

ואל תחשבו שהכתב הוא מאלה היושבים ומשרבטים עלי כורסה. כתבנו החרוץ לא התעצל וראיין משפחה שדרותית אוריינטלית, ממוצא מרוקאי כמובן. ותיקת השבט סיפרה לו שלא עלתה על רכבת מאז נסעה במרוקו (רגע, זו לא ארץ נחשלת?? התבלבלתי…) בעלייתה ארצה. ראיונות אחרים חשפו מציאות בה נשים נטולות טיפוח ממתינות כבר עשרות שנים ברציף לרכבת שתיקח אותן למניקור באשקלון (מרחק עשר דקות נסיעה ברכב…) ואחרים מבקשים לגעת בזוהר של עזריאלי או פשוט לנסוע הלוך ושוב, סתם כי אפשר, חינם אין כסף.

חבל שלצד הפולקלור הסוער (רק היו חסרים סירי קוסקוס ומפרום, “צבע אדום” מהדהד וצהלולים המלווים את קול צפירת הרכבת) לא נוצל המסע האנתרופולוגי לחדד כמה שאלות: מדוע חוברה שדרות רק עתה, 2013, אל רשת המסילות? מה יועיל, אם בכלל, החיבור הזה? האם הוא נחוץ, בהתחשב בצרכים האמיתיים של האזור? כמי שנאבק, יום יום, בתחבורה הציבורית הדלה באזור, אני יכול לומר שהייתי שמח אם היו נחסכים מאיתנו עליות המחירים באוטובוסים (הרכבת ממילא יקרה לאותו מעמד נמוך ו”קסום”. אל דאגה. לא תראו אותןם הרבה ברכבת, לאחר שלושת חודשי ההרצה), ואם היינו מתחברים למסלול לירושלים סוף-סוף (כיום, רק קו אוטובוס אחד ביום מחבר אותנו וגם הוא טורח לעבור בצומת שמשון ולהפוך דרך של שעה ורבע לשעתיים), שלא לדבר על החיבור בתוך הפריפריה (נסו להגיע ממכללת ספיר לאחד מקיבוצי הסביבה ותבינו).

ועוד שאלות: מה לגבי החינוך? התעסוקה? הבריאות? הנתונים מראים שאנחנו, בנגב, חיים כשלוש שנים פחות מאנשי המרכז, מקבלים השקעה הנמוכה פי חמש ויותר לתלמיד, בעלי שיעורי אבטלה כפולים ומשולשים ומשתכרים כ-3,000 שקלים פחות בממוצע. לא היה מועיל יותר, אם במקביל או אפילו במקום מסילת הרכבת היתה נעשית השקעה אמיתית, המעודדת כלכלה מקומית מקיימת, מקדמת צדק חלוקתי אמיתי בין המועצות לערי “הפיתוח” (עד מתי נפתח?) ומאפשרת צמצום פערים עמוק? או שמא התוכניות ל”ייהוד” הנגב והבאת אוכלוסייה “חזקה” (כי אנחנו הרי חלשים, מבטן ומלידה) הן שיענו את הכל? תמהני.

בינתיים, יהיה קל הרבה יותר לקדם כתבות “צבע”, תרתי משמע, בשדרות, ולסמן וי לעוד כמה חודשים עד המסע הפולקלוריסטי הבא ללב המאפליה הפריפריאלית.

כנראה שיעניין אותך גם: