הכנסת והקהילה כבר לא

בינואר 2012 התבשרנו על בחירתה של תל אביב להיות העיר הכי גאה בעולם, מצעד הגאווה בתל אביב באותה שנה היה מן הגדולים ביותר שנראו עד כה, שגריר ישראל בארה”ב צוטט מתרברב אודות הזכויות הרבות מהן נהנית הקהילה בארץ, שרים וח”כים חיזרו אחר הקול הגאה במסגרת קמפיין הבחירות לכנסת, הבטחות פוזרו מעל כל במה והעתיד הסתמן כמבטיח. לא ייפלא, אם כן, מדוע ינואר שנת 2013 מצא את הקהילה הגאה אופטימית במיוחד: הבחירות לכנסת העמידו כנסת בעלת אופי ליברלי ברובו, לראשונה מזה זמן רב, ויתרה מכך- הממשלה הורכבה על בסיס ליברלי וחילוני. אך ההתפכחות מאשליית גן העדן היתה כואבת במיוחד. הצ’קים שפוזרו על ידי נבחרי הציבור נותרו ללא כיסוי, חקיקה לא קודמה והצבעות בכנסת נותרו יתומות.

הביקורת הגדולה ביותר הופנתה כלפי יש עתיד, שהיתה ההבטחה הגדולה ביותר של 2012. ביוני השנה, התקבל יאיר לפיד בקריאות בוז במצעד הגאווה בתל אביב על רקע ההוראה שנתן לחברי וחברות מפלגתו שלא לחתום על הצעת החוק של ח”כ סתיו שפיר (העבודה) בנוגע לברית הזוגיות. “אפילו בליכוד ובתנועה חתמו”, טענה שפיר וסימנה לראשונה את לפיד כמי שבגד בבוחריו. האשמה זו עתידה לחזור על עצמה וללוות את יש עתיד לכל אורך 2013 – בצדק או שלא בצדק. ישיבתה החגיגית של השדולה הגאה בכנסת, בראשות עפר שלח וניצן הורוביץ, הופרעה שוב ושוב בקריאות ביניים מן הקהל אשר הביע שאט נפש מנאומים יפים וביקש לתרגם את ההבטחות לכדי עשייה. עוד באוגוסט השנה התקבלה גם שרת הבריאות יעל גרמן בקריאות בוז, הפעם במצעד הגאווה בירושלים, על רקע משיכת תמיכתה מקידום חוק פיצויים לנפגעי הברנוער. מצעד הגאווה בירושלים, אגב, צעד בסימן “רוצות שינוי” וגם הוא חקק על דגלו את האכזבה מחוסר העשייה החקיקתי. “מבחנה של הכנסת הוא בחקיקה”, טענתי אז, “קצנו בדיבורים”.

החיכוך בין הקהילה הגאה והמחוקק התחמם בסתיו, כאשר שלל הצעות חוק הנוגעות לנישואין גאים/ברית הזוגיות הועלו על שולחן הכנסת כפטריות לאחר הגשם. דומה היה שכל מפלגה הגישה הצעת חוק הנוגעת למיסוד הקשרים האינטימיים של הקהילה הגאה, והגדילה לעשות “התנועה” אשר הגישה לא פחות משתי הצעות שונות. קשה היה להבדיל בין הצעות החוק השונות ולא תמיד היה ברור השוני ביניהן. כך, מרצ קידמה הצעת חוק לנישואין אזרחיים; העבודה, באמצעות ח”כ שפיר, קידמה הצעת חוק ייעודית עבור ברית הזוגיות לגאים; ויש עתיד הציעה לכונן רשם לענייני זוגיות. אף אחת מהצעות החוק האלו לא הבשילה לכדי חקיקה מסודרת ורובן ככולן נפלו עוד לפני שהגיעו להצבעה טרומית. הקהילה הגאה נותרה עם חצי תאוותה בידה.

שנת 2013 נגמרה בשברון לב עבור הקהילה הגאה: לא פחות משישה נושאים שונים עומדים כרגע על שולחנה של הכנסת וכולם נעצרו: תיקון חוק הפרשנות של עפר שלח, נקודות הזיכוי במס של עדי קול, תיקון חוק זכויות התלמיד של דב חנין, שלל הצעות ברית הזוגיות ותיקון רישום במסמכים רשמיים של עדי קול מעוכבים כולם בוועדות או נקברו בביורוקרטיה. אף אחד לא אומר לקהילה הגאה “מכרו אתכם”, כמובן, התירוץ הוא – הנושא מתעכב בוועדה.

בגידת יש עתיד בקהילה הגאה הבריקה על רקע פשיטת הרגל של הכנסת בכל מה שקשור לחקיקה גאה. בכוחה של יש עתיד לקדם שוויון בפועל גם אם הוא לא מגובה בחקיקה, וזאת באמצעות משרדי הממשלה השונים שהיא חולשת עליהם. הצהרת שרת הבריאות גרמן על קידום נושא הפונדקאות להומואים היא ממש לעג לרש לאור העובדה שנושא האיסור על תרומות הדם מתעכב בוועדה בתוך המשרד וגם את מימון בדיקות HIV המשרד אינו מצליח לקחת על עצמו אלא מגלגל לפתחם (ולתקציבם) של ארגוני הקהילה הגאה המתקיימים גם כך על תרומות מועטות.

תסכולם של חברי וחברות קהילת הלהט”ב הופנה, שלא בצדק, אל מפלגת “הבית היהודי” וספציפית אל חה”כ איילת שקד. אני מגנה, כמובן, את קריאות האלימות שהופנו כלפיה וכלפי ילדיה וטוענת כי לא היא הכתובת אליה יש להפנות את התסכול בגין העדר חקיקה. לא בנט ולא שקד התחייבו מעולם לקדם את זכויות הקהילה הגאה, ואי אפשר לבוא אליהם בטענות כשהם עושים בדיוק את מה שהתחייבו לו – כלום. לימור לבנת, ציפי לבני ויאיר לפיד, לעומת זאת, הבטיחו כל אחד בתורו לקדם חקיקה ולקדם שוויון בפועל והם אלו שיש להפנות אליהם את התסכול ואת הכעס על הבגידה בקהילה.

אלינור סידי היא מנכל הבית הפתוח, דעותיה לא בהכרח משקפות את עמדת הארגון