החשיבות של חיים לאחר המוות

סמואל שפלר, פילוסוף אמריקאי מאוניברסיטת ניו יורק, כתב ספר מקורי ומעניין בשם Death and the Afterlife. את התזה המרכזית של הספר, המעוררת עניין רב, הוא הציג לפני מספר חודשים במאמר ב”ניו יורק טיימס” תחת הכותרת The Importance of the Afterlife. Seriously. המסקנה המפתיעה של שפלר היא שבמובנים מסוימים המשך קיום חייהם של אנשים אחרים, אפילו כאלה הזרים לנו לחלוטין, חשובים עבורנו אפילו יותר מאשר המשך קיומנו או המשך קיומם של אנשים אהובים. כלומר מה שחשוב זה המשך חיים קולקטייבים אחר מותנו האישי.

על מנת להוכיח זאת, שפלר עושה שימוש במתודולוגיה פילוסופית מוכרת של ניסוי מחשבתי שבו על מנת להבין את משמעותה של תופעה מסוימת אתה מניח את אי-קיומה ובוחן כיצד עובדה זו משנה את המציאות. תארו לכם, כותב שפלר, את התרחיש ההיפותטי הבא: למרות שאתה יודע שאתה תחיה חיים ארוכים ותמות בשלווה בשנתך, את יודע ש-30 ימים לאחר מותך כדור הארץ וכל אלה החיים עליו ייעלמו כתוצאה מהתנגשות עם אסטרואיד ענק. כיצד הידיעה הזו תשפיע עליך?

אם אתה כמוני וכמו רבים אחרים, אומר שפלר, לידיעה הזו תהיה השפעה עמוקה על חייך, ידיעה שתשפיע על האופן שבו תחיה את חייך מעתה והלאה. אם אתה חוקר סרטן, מהנדס העוסק בבטיחות גשרים או פעיל פוליטי המקדיש את חייו לשינוי חברתי מוסדי – מה המשמעות של כל הפעילויות אם הגזע האנושי יפסיק להתקיים? כך גם אם אתה סופר, משורר או מלחין לא תהיה משמעות לעבודתך כיוון שהיצירות שאתה שוקד עליהן מניחות קהל עתידי שייחשף להן. ומה באשר לילדים, כיצד הידיעה הזו תשפיע על החלטתך להביא ילדים לעולם?

שימו לב, אומר שפלר, אנשים בדרך כלל לא מגיבים באופן דרמטי כל כך לעובדה שהם עצמם יחדלו להתקיים. גם אנשים הפוחדים מאד מהמוות המצפה להם חשים שיש לפעילותיהם משמעות למרות שהם יודעים שהם ימותו יום אחד. כך, במובן מסוים המשך קיום חייהם של אנשים אחרים לאחר מותנו חשוב לנו יותר מאשר המשך קיומנו. מה מסביר את התופעה הזו? הסבר אחד אפשרי הוא שהרס כדור הארץ 30 יום לאחר מותנו יגרום למותם של כל האנשים האהובים עלינו באותה עת, בני ובנות זוג, ילדים, חברים, קרובים ואחרים. אולם לדעת שפלר ההסבר הזה אינו מספק.

שערו בנפשכם תרחיש היפותטי שני, שהשראתו מגיעה מהרומן “The Children of Men” מאת P. D. James, שעל פיו נעשה גם סרט. על פי הרומן של ג’יימס האנושות הופכת לעקרה, כאשר ב-25 השנים האחרונות לא נולד איש. שער בנפשך שאתה חי בנסיבות הללו. כל מי שחי עתה אינו צעיר מגיל 25 ולכן האנושות תיעלם כאשר האנשים החיים עתה ימותו ואף אדם נוסף לא ייוולד. כיצד תגיב? גם במקרה זה, כמו במקרה של האסטרואיד שחיסל את כדור הארץ, הרבה מאד מהפעילויות ייראו לנו חסרות טעם – מה הטעם במחקר מדעי, ביצירות אמנות או בפעילות פוליטית? יותר מכך, כפי שכותב ג’יימס, נסיבות אלו יגרמו לדיכאון, חרדה וייאוש בקרב רבים.

תחושת חוסר הטעם האקזיסטנציאלי הזו באה לידי ביטוי גם בסרטו של וודי אלן “אנני הול”, שבו הגיבור אלבי סינגר נזכר בסצינה שבה הוא נלקח על ידי אמו לרופא שם מתנהלת השיחה הבאה:

Dr. Flicker: Why are you depressed, Alvy?

Alvy’s Mom: Tell Dr. Flicker. [Young Alvy sits, his head down; his mother answers for him.]

Alvy’s Mom: It’s something he read.

Dr. Flicker: Something he read, huh?

Alvy at nine: [His head still down.] The universe is expanding.

Dr. Flicker: The universe is expanding?

Alvy at nine: Well, the universe is everything, and if it’s expanding, someday it will break apart and that would be the end of everything!

Alvy’s Mom: Why is that your business? [She turns back to the doctor.]

Alvy’s Mom: He stopped doing his homework!

Alvy at nine: What’s the point?

Alvy’s Mom: What has the universe got to do with it? You’re here in Brooklyn! Brooklyn is not expanding.

Dr. Flicker: It won’t be expanding for billions of years yet, Alvy. We’ve gotta try to enjoy ourselves while we’re here!

שימו לב שבתרחיש העקרות, בניגוד לתרחיש התנגשות האסטרואיד אף אדם לא מת בטרם עת, כך שמה שמטריד בתרחיש העקרות אינו האימה שאוחזת בנו לנוכח אובדן חייהם של אנשים אהובים, מה שמחריד אותנו ואת אלבי סינגר זו העובדה בדבר חוסר ההמשכיות של המין האנושי, אי-קיומם של אנשים נוספים חדשים.

וכך הידיעה אודות מותנו ומותם של כל האנשים שאנחנו מכירים ואוהבים בעתיד אינה גורמת לנו לאבד את אמוננו במשמעות וערך חיינו. אולם הידיעה שלא יהיו אנשים נוספים בעולם בעתיד גורמת לנו להתייחס לחיינו כחסרי משמעות.

זה מראה, לדעת שפלר, שההנחה הנפוצה אודות האגואיזם האנושי היא פשטנית. גם אם אנחנו אגואיסטים ומעוניינים במימוש האינטרסים העצמיים שלנו, היכולת שלנו למצוא משמעות וערך בחיינו תלויה במה אנחנו מצפים שיקרה לאנשים אחרים לאחר מותנו. גם טייקון אגואיסטי ימצא שהאמביציות שלו לתהילה הן חסרות ערך אם האנושות תיעלם. למרות שחלק מאיתנו יכול שלא להיות תלוי בנדיבותם של אחרים, כולנו תלויים בהמשך קיומם העתידי של אנשים זרים.

כך גם ההנחות בדבר האינדיבידואליזם האנושי הן פשטניות יתר על המידה. למרות שכיחידים יש לנו ערכים ואמונות שונות, ולמרות שכל אחד שופט עבור עצמו מה החיים הראויים עבורו, רובנו מנסים להגשים את מטרותינו ולממש את ערכינו במסגרת שמניחה שהאנושות תמשיך להתקיים. ברגע שההנחה הזו מוסרת הערכים והמטרות שהצבנו לחיינו יאבדו את משמעותם.

יש כאן גם לקח עבור אלה שסבורים שאם אין חיים אחר המוות אזי אין לחייהם משמעות, אולם מה שהכרחי על מנת להעניק לחיינו משמעות זו לא האמונה בחיים אחר המוות אלא האמונה בכך שהאנושות תמשיך להתקיים בטווח הארוך.

אלה שנאבקים על המשך קיום האנושות, מזהירים אותנו מפני הרס הסביבה ומלחמה גרעינית וטוענים שמאבקים הללו נחוצים בשל חובתנו המוסרית לדורות עתידיים, שפלר מסכים, אולם הוא מציין שקיומם של דורות עתידיים של אנשים מעניק משמעות לחיינו. יש לנו חובה להבטיח עתיד משגשג, לא רק בשל חובתנו לעתיד הדורות הבאים אלא גם בשל העובדה שהמשך קיומם של הדורות הבאים הוא מה שמעניק משמעות לחיינו.

לשתי סקירות מעניינות של הספר: מרק ג’ונסטון ב”בוסטון ריויו”, תומס נייגל ב”ניו יורק ריויו אוף בוקס” (למנויים בלבד).