רקפת רוסק-עמינח וניר גלעד הם דווקא אנשים נחמדים
הרבה אנשים כועסים על רקפת רוסק-עמינח, בעקבות נכונותה לוותר על חוב של 150 מיליון שקלים לנוחי דנקנר, אבל רוסק-עמינח סבורה בכנות שהיא שומרת על הכסף שלנו.
אנשים זועמים על הדלת המסתובבת המאפשרת לניר גלעד ולעשרות בכירי משרד האוצר להחליף את כורסת פקיד האוצר בכורסת המנכ”ל בתאגידים שעד לפני זמן קצר היו תחת פיקוחם, והטייקון תשובה פיתח מומחיות מיוחדת בגיוס מסוג זה. אפרופו תשובה, אנשים זועמים על הפינוי האכזרי והשלכת אנשים לרחוב שמבצע התאגיד שבבעלותו בגבעת עמל ב’.
אנשים מוחים נגד דני נווה ומנהלי קרנות פנסיה וחברות ביטוח המושכים משכורות עתק מכספי הציבור, כאשר אדם מן הרחוב היה יכול לנהל את העסקים הללו באופן מוצלח יותר.
אנשים מפגינים נגד עליית מחיר הקוטג’ ומנהלים מאבק נגד מנכ”לית אייפקס, זהבית כהן.
הזעם והמחאה מוצדקים, אולם חשוב מאד לעשות הבחנה קריטית ועקרונית בין האנשים הפרטיים – רוסק-עמינח, גלעד, נווה והאחרים – לבין המוסדות שהם פועלים וממלאים תפקידים בהם: התאגידים הכלכליים. וכן לקשרים בין התאגידים שהם עומדים בראשם למערכת הפוליטית, התקשורתית והצבאית. ההתרכזות בפעולות של האנשים כפרטים מחמיצה את העיקר, משום שמה שקובע במידה רבה את המציאות החברתית והכלכלית הם המוסדות שהאנשים הללו פועלים בהם ולא אישיותם שיכולה להיות מלבבת ונעימה; ייתכן שבכל שנה בפסח חלק מהם אף מממן מכספו האישי משלוח חבילות מזון לנזקקים. את ההבחנה החשובה הזו מדגיש איש הרוח האמריקאי נעם חומסקי, שאת דבריו אלו חשוב להפנים:
כאשר אתה מסתכל על תאגיד, בדיוק כפי שאתה מסתכל על אדון שברשותו עבדים, אתה רוצה להבחין בין המוסד לבין היחיד. כך עבדות למשל, או צורות אחרות של עריצות, הן באופן טבעי מפלצתיות. הפרטים הנוטלים בכך חלק יכולים להיות האנשים הכי נחמדים שאתה יכול לדמיין לעצמך. נדיבים, ידידותיים, נחמדים ביחסם לילדים, אפילו נחמדים לעבדים שלהם. הם יכולים לדאוג לאנשים אחרים כפי שאנשים בדרך כלל דואגים לאנשים אחרים. אולם בתפקיד המוסדי שלהם, הם מפלצות, כיוון שהמוסד הוא מפלצתי.



