• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דרוויש: האיש מכאן והאיש משם

אצל דרוויש של איבתיסאם מראענה-מנוחין אין באמת סתירה בין האדם שמציע ידידות לקיבוצניק שיושב על אדמתו, לבין המשורר שקורא ליהודים ללכת מפה. מירון רפופורט חזר נרגש מהסרט “תרשום, אני ערבי” בדוקאביב
מירון רפופורט

בערך באמצע סרטה המטלטל של אבתיסאם מראענה-מנוחין, “תרשום, אני ערבי” על מחמוד דרוויש, שהוצג בשבוע בעבר בפסטיבל הסרטים הדוקומנטרייים “דוקאביב”, מופיע קטע קצר של שיחה בין דרוויש ובין צעיר ישראלי. הצעיר, כך מסתבר תוך כדי שיחה, הוא מקיבוץ יסעור, אחד הישובים שקמו על חורבותיו של כפר הולדתו של דרוויש, אל-בירווה, הכפר שהגעגועים אליו הם בשר שירתו של דרוויש. אני לא יכול להגיד שהיתה לנו ילדות משותפת, אומר לו דרוויש, כי אתה גדלת במקום שאני גורשתי ממנו. אבל המפגש בינינו הוא מפגש שמח ועצוב – הוא מוסיף – שמח כי אנחנו יכולים להיות ידידים, עצוב כי אתה יכול לחזור לשם ואני לא.

מראענה לא רוצה שניפול בפח של איזו אשליה של נוחם, ומיד אחרי הסצנה הפייסנית לכאורה הזו, היא משמיעה את דרוויש קורא בקולו הערב והמהפנט את השיר “הפוסח על המלים” – אותו שיר הידוע בישראל כזה שבו קרא דרוויש ליהודים לקחת אתם את המתים שלהם וללכת מפה (הציטוט המדויק הוא “הגיע הזמן שתסתלקו / שתמותו היכן שתרצו / אבל לא בינינו”, אבל גם המלים האלה אינן קלות לעיכול). אותו שיר שקרע קרע בין דרוויש ובין רבים מחבריו היהודים בישראל, שהכירו אותו מהימים שקדמו לעזיבתו את הארץ ב-1970.

דרוויש

אבל אצל דרוויש של מראענה אין באמת סתירה בין האדם שמציע ידידות לקיבוצניק שיושב על אדמתו ובין המשורר שקורא ליהודים ללכת מפה, מלא זעם על המראות שהוא רואה בטלוויזיה באינתיפאדה הראשונה. כי דרוויש, וזה עולה כמעט מכל פריים בסרט, היה האיש מכאן והאיש משם. “אני משם”, הוא שמו של אחד השירים המפורסמים של דרוויש, אבל הוא גם מכאן, מחיפה. הוא הגבר הצעיר שמתאהב בנערה תמר וכותב לה מכתבי אהבה בעברית רזה אבל לירית, כשהוא מנקד את האותיות החשובות כפי שנהגו באותם ימים; והוא האיש משם, שמקריא את השיר המתריס “תרשום, אני ערבי” אל מול פרצופו של הממשל הצבאי ששולח אותו לכלא על שהעז לנסוע מחיפה לירושלים ללא אישור ב-1963.

הוא האיש מכאן, שמפציר באותה תמר שתבוא לבקר אצלו רגע לפני שהוא נכנס לכלא, והוא האיש משם, שמסרב להשלים עם כך שאותה תמר מתגייסת ללהקת חיל הים ומפזזת לה בין תותחים ורובים כשהיא מזמרת את “המלח שלי הוא המלאך שלי”. דרוויש הוא האיש מכאן, מהחברה האזרחית הישראלית, חבר במק”י, ראשי תיבות של “המפלגה הקומוניסטית הישראלית” להזכיר לכם, מפלגה שבוודאי באותם ימים היתה מפלגה יהודית-ערבית לכל דבר; והוא האיש משם שנוטש את ישראל ומצטרף לאש”ף, ועובר ללבנון והופך למשורר הלאומי של המהפכה הפלסטינית ולמייצג בהא-הידיעה של המהפכה הפלסטינית בעולם הערבי ובעולם כולו. הוא האיש מכאן, שעוקב אחרי התקשורת הישראלית ושומע שאותה תמר בן עמי יצאה להגנתו אחרי “שיר המתים” ומבקש להיפגש איתה בפאריז; והוא האיש משם שמסביר לה בטלפון שיותר מדי דברים קרו בינתיים ו”אני כבר לא חבר שלך” ומסרב להיפגש אתה לפגישה נוספת.

ראיתי את דרוויש פעמיים. הפעם האחרונה היתה ב-2007, זמן קצר לפני מותו, כאשר בא לחיפה לקרוא שירים בפני אולם שהמלים “מלא וגדוש” לא יכולות לתאר את מה שהתחולל בו. אף שעדיין לא ממש הבנתי את השפה (אין ספק שהעובדה שהיום יכולתי להבין את הערבית בשיריו בסרטה של מראענה העצימה את הרושם שעשה עלי הסרט), יכולתי להתרשם מהיכולת שלו להפנט את הקהל, בלי טריקים ובלי הצגות, פשוט בכוח המלים. לא היה ולא יהיה משורר כזה בישראל. בפעם הראשונה פגשתי אותו כאשר גידי וייץ ואני ראיינו אותו ברמאללה ל”ידיעות אחרונות” ב-2003. זה היה אחרי שספרו “מצב מצור” שעסק במצור על רמאללה יצא בעברית. שעתיים או שלוש ישבנו במשרדו במרכז התרבות סכאכיני, ואף שהוא לא היה איש לבבי במיוחד ופרטי באופן כמעט אובססיבי (לצלם עטא עוויסאת הוא הקציב בדיוק דקה לצלם אותו, שני קליקים ודי), השיחה אתו זכורה לי כאחת החוויות המרתקות בחיי העיתונאיים.

דיברנו עברית, והיה ברור שלא רק שהוא יודע את השפה, הוא גם חי את התרבות שלה. מתיקונים לתרגומים שלו לעברית (הוא חשב שאת ספרו על המצור בביירות צריך היה לתרגם ל”זיכרון השכחה” ולא ל”זכר השכחה”) ועד לביקורות על סופרים ישראלים. על עמיחי אמר שהוא היה “חותם על כמה שירים שלו”. על א.ב. יהושע אמר שהוא “נלחם בערבי שבו”. מהשיחה אתו נחרתו בזכרוני שני קטעים, לקראת סוף הריאיון. אני מוכן לקבל את הנרטיב שהגדה המערבית היא ארץ התנ”ך, הוא אמר. אבל “אם כל המלכים והנביאים שלכם חיו פה, אז מישור החוף היה ריק מנביאים. בוא נתחלף. ניקח את תל אביב. שלמה ודוד לא חיו שם.” הקטע השני היה כאשר שאלנו אותו אם יחזור לחיפה או לבירווה אחרי שיושג הסדר. הוא ענה בשלילה. “אין לי כתובת, אף אחד לא חוזר למקום שהוא בא ממנו”, אמר. אני לא אחיה ברמאללה או בחיפה או בעמאן, הוא הוסיף, לא בישראל ולא בפלסטין. “אהיה אזרח חופשי, אבל החופש שלי תלוי בשחרור האדמה.”

במבט לאחור, השיחה הזו משתלבת להפליא עם הסרט של מראענה. רק אדם שהוא גם מכאן וגם משם, יכול להכיר בקשר היהודי ליהודה ושומרון ובאותו משפט לדרוש מהיהודים להכיר בקשר הפלסטיני לחיפה ויפו. רק אדם שהוא גם מכאן וגם משם מסוגל להבין שהחופש האישי שלו יושג כאשר הכאן והשם ישלימו אחד עם השני. דרוויש חי בישראל וחי את ישראל (לא רוצה להשתמש בשם התואר “ישראלי” כי הוא עלול להטעות), ובאותו זמן חי בגופו ובשירתו את הסבל הפלסטיני. הוא היה אדם פרטי ומאהב פרטי, ובאותו זמן משורר וסמל לאומי. ואולי בגלל התכונות האלה הוא היה אולי היחיד שהצליח להיות המשורר של המקום הזה כולו, של ישראל ופלסטין, מעבר לגבולות הפנימיים והחיצוניים שפוליטיקת ההפרדה מנסה לכפות על יהודים וערבים.

אם אתם רוצים להבין איך זה אפשרי, רוצו לראות את הסרט של מראענה. הוא ילמד אותכם משהו על מורכבות אנושית ופוליטית שלא הרבה סרטים יכולים לעשות.

עוד על מחמוד דרוויש

כנראה שיעניין אותך גם: