בית ספר לילדי מהגרים בגינת לוינסקי: דילמה ללא פתרון

לאחרונה הודיעה עיריית תל אביב-יפו על כוונתה לפתוח בית ספר יסודי נוסף, סניף של בית הספר ביאליק-רוגוזין, לילדי המהגרים והפליטים בדרום תל אביב. המיקום המיועד הוא גינת לוינסקי (באותו המקום בו פעל בית הספר ביאליק לפני שאוחד עם רוגוזין).

התגובות הידועות לא איחרו לבוא. פעילי שכונות מדרום תל אביב מתנגדים בתוקף – מבחינתם מדובר בהעמקת הבעיה של ריכוז המהגרים בשכונות הדרום הסובלות גם ככה מהזנחה מתמשכת, מחסור במוסדות חינוך איכותיים וחוסר ביטחון. זאת, במיוחד כאשר הדרישה שהופנתה לעירייה להקים תיכון עיוני איכותי בדרום אינה זוכה למענה, והנה תקציב לפתיחת בית ספר לילדי הזרים דווקא יש. מעבר לכך, פתיחת בית ספר כמתוכנן כמוה כהודעה של העירייה כי אין מה לעשות והפליטים יישארו במחוזותיהם לנצח. תושבי דרום תל אביב דורשים לבנות את בית הספר במרכז או צפון תל אביב בטיעון המוצדק שלא ייתכן שקליטת המהגרים והפליטים בישראל על כל מורכבותה צריכה ליפול על כתפיהם בלבד. לחילופין, עולה הדרישה לפזר את הילדים בבתי ספר יסודיים ברחבי מרכז וצפון תל אביב.

פעילי ארגוני הסיוע לפליטים (שרובם המכריע אינו גר בדרום תל אביב) מתרגזים כרגיל על “גזענותם” של תושבי הדרום ועל התייחסות לילדי המהגרים כחפצים שניתן להעבירם ברחבי העיר. הרי הזכות ללמוד בבית ספר היא זכותו של כל ילד גם אם הוריו אינם אזרחים חוקיים ומה יותר הגיוני מלבנות בית ספר בלב אזור המגורים של הפליטים, הלוא הוא גינת לוינסקי. זאת, במיוחד כאשר חלק מתושבי דרום תל אביב לא מוכנים שילדי המהגרים ישתלבו בבתי הספר בהם לומדים ילדיהם. אגב, זו היא גם עמדתם של חלק מתושבי מרכז וצפון תל אביב אשר מתחרים על הרישום לבתי ספר “צפונים” הומוגניים יחסית כמו גרץ וגבריאלי ומתייחסים לבית ספר בלפור האינטגרטיבי כאל נחות. שלא לדבר על הבריחה של התושבים המבוססים לבתי הספר הייחודיים – אבל זו גזענות שקטה שאינה זוכה לכותרות.

לפי מיטב ידיעתי, בוויכוח הזה לא נשמעת עמדת המהגרים והפליטים עצמם. מאחר ואיני תושבת תל אביב ואין לי קשר ישיר עם קהילת הזרים בה, איני יודעת מה דעתם. סביר שהיא אינה אחידה.

כיום, ילדי הפליטים ורוב ילדי המהגרים לומדים בביאליק-רוגוזין. מיעוט קטן משולב בבתי ספר ברחבי העיר. במרכז תל אביב בית הספר העיקרי שקולט ילדי מהגרי עבודה וילדים מדרום העיר בכלל הוא כאמור בלפור, שם לומדים כשני ילדי מהגרים בכל כיתה לצד תלמידים מהשכונה, מכרם התימנים, מפלורנטין ומנווה צדק. לדברי אחת האמהות שבתה לומדת שם, האינטגרציה מסתיימת בשעה אחת בצהריים כאשר ילדי המהגרים עוברים למועדוניות משלהם שהן זולות יותר ופועלות עד שעות הערב. לעומת זאת, בביאליק-רוגוזין הילדים מרגישים טוב. הם אינם חווים עוינות ואפליה, מקבלים חינוך ישראלי, וצוות המורים מגלה רגישות ומעורבות בקשיים בהם הם ובני משפחותיהם נתקלים. למעשה, בית הספר מתפקד כסוג של חממה שמרחיקה אותם מעט מהתמודדות עם יחסה של החברה הישראלית כלפיהם.

במסגרת עבודתי בארגון הל”ה (הורים למען חינוך), פנתה אלי לפני כמה שנים אם חד-הורית ישראלית מדרום תל אביב שאימצה ילד ממוצא סודני. הילד למד בבית ספר באחת משכונות דרום העיר, יחיד בכיתתו לצד כשלושה ילדי פליטים נוספים בכל בית הספר. הוא סבל מהתנכלויות בלתי פוסקות מצד התלמידים הישראלים ומיחס עוין של חלק מהמורים. הוא לא נפגש אחר הצהריים עם תלמידים אחרים והיה מבודד. לבסוף, החלטנו להעבירו לביאליק שם השתלב ללא בעיות.

האינסטינקט הראשוני שלי והמחאה המוצדקת של תושבי דרום תל אביב אומרים – לפזר. אין סיבה ליצור גטאות. יש ערך לאינטגרציה, והגיע הזמן שגם תושבי המרכז והצפון ייקחו חלק בנטל הקליטה. מנגד, הרי מדובר בדיוק באותה מתכונת של אינטגרציה כפי שנעשתה לתושבי דרום תל אביב – שילוב קבוצות קטנות של ילדים רחוק מהבית שנותרים מבודדים בשונותם; הוריהם מנותקים מבית הספר; ובית הספר מנותק מהקהילה שלהם. הילדים נשפכים מהאוטובוסים וחוזרים בסוף היום לבתיהם.

מבחינת הישגים לימודיים, מחקרי האינטגרציה כפי שבוצעה בפועל מצביעים על כך שרק קבוצה קטנה של תלמידים חזקים שנשלחו לבתי ספר בצפון תל אביב הרוויחה. הרוב סבל פעמיים – לא שיפר הישגים, שיעורי הנשירה היו גבוהים, ואם שרדו את החטיבה שולבו לרוב בתיכון במסלולים מקצועיים. האינטגרציה החברתית פחות או יותר נכשלה.

ההצעה לבנות בית ספר לילדי פליטים ומהגרים במרכז או בצפון תל אביב קוסמת, למשל בנווה צדק – שכונה מצוחצחת ומטופחת ולא רחוקה מדי מאזורי המגורים של הפליטים. אבל גם זה בעייתי. הרי ברור שהדבר לא יביא להגירת הפליטים לשכונות אלה שכן מחירי הדיור שם גבוהים בהרבה. סביר להניח שתושבי השכונה לא ישלחו את הילדים שלהם לאותו בית ספר, ויעשו הכל כדי למנוע את הקמתו בנימוקים אורבניים שונים כגון “כושר נשיאה”, “פגיעה בשטחים ירוקים”, “צפיפות” וכד’. קריטריונים שלעולם אינם חוצים את קו רחוב יהודה הלוי. התוצאה תהיה שבית הספר יפעל כגטו בתוך השכונה והסובלים העיקריים יהיו ילדי המהגרים שילמדו בכלוב זכוכית.

קשה להימנע מציניות. אולי נבנה אי בים, נקים שם בית ספר ונשכן את הפליטים והמהגרים בבקתות צפות מסביבו, כשאוטובוס-סירה יסיע את המבוגרים למקומות עבודתם בעיר. ליטל אפריקה מול חופי ישראל. אבל בנפרד. מודל קליטת פליטים חדש שנוכל להפיץ גם לגוים.

מדי שבוע אני עוברת במחוזות גינת לוינסקי, בדרכי לרכבת. אני מזדהה עם אומללות הפליטים ועם מצוקת התושבים ומברכת שאני לא גרה כאן. שום דבר לא נראה טוב. כל עוד ממשלת ישראל לא תתגייס לפתור את הבעיות העקרוניות של טיפול בפליטים – מדיניות הגירה מסודרת, אפשרויות תעסוקה ודיור שלא על גבם של תושבי דרום תל אביב, אין פתרונות טובים לסוגיות בודדות כמו היכן ימוקם מבנה בית ספר.

נוגה דגן-בוזגלו היא היועצת המשפטית בארגון הל”ה למען החינוך וחוקרת חינוך במרכז אדוה