אין הזנחות חינם

האם ניתוב כספים לרווחה, לחינוך ולבריאות זו הוצאה תקציבית או השקעה חברתית עם החזר עתידי? האם אנו מטילים על הציבור עוד הוצאות, נטלים וחריגות תקציביות מסוכנות למען “כמה מסכנים” או “פרזיטים”? או אולי מדובר בהשקעה בחברה שתניב תשואה עתידית – כספית ואנושית – למען כולנו? אולי זו השקעה שתמנע הוצאות עתידיות בגלל הזנחה בעבר ובהווה, לצד היותה ציווי מוסרי? זו שאלה מכרעת שתקבע את הקרב על תודעת הציבור ביחס למדיניות החברתית. ההנחה של האוצר שמדובר בהוצאה עשויה גם לסייע לו להטיל וטו על תקצוב סעיפים בדוח הוועדה למלחמה בעוני (הצנוע מדי מראשיתו).

השיח הציבורי המקצועי והפופולרי רווי בדיבור על “הוצאות חברתיות”. אפילו גופים חברתיים ראויים כמו מרכז טאוב משתמשים ברטוריקה של הוצאות חברתיות, קל וחומר עיתון כמו דה מארקר שמזהיר אותנו מגידול בהוצאות הקשורות לקצבאות בשל גידול באוכלוסיית החרדים והערבים, או בנק ישראל שמדבר במונחים של הוצאות ציבוריות ולא השקעות חברתיות.

בפתח ישיבת המליאה האחרונה של הוועדה למלחמה בעוני, לפני פרסום הדוח הסופי של הוועדה, חסמו בפני, כמו בפני כלל הציבור, את הכניסה. בכל זאת, הצלחתי לתפוס לשיחה קצרה ומנומסת את יו”ר הועדה, מר אלי אלאלוף, בפתח הישיבה. אלאלוף אמר שכעת יתקיים מאבק, או “דיון” כלשונו, מול האוצר על תקצוב המלצות הוועדה. כלומר הוועדה נאלצת לעבור למגננה המסורתית ולהצטדק מול האוצר על ה”הוצאות” הנוספות שהיא מבקשת להטיל על תקציב המדינה. בכל זאת הופתעתי לטובה, ויש לפרגן על כך לוועדה בראשות אלאלוף, שהדוח שהפיקה משתמש במושגים של “השקעות חברתיות” ולא של הוצאות. אני מקווה שזו סנונית חיובית לעתיד השיח הציבורי והשינוי החברתי.

אבל הרטוריקה החיובית, בכל זאת לא מספיקה כשלעצמה. שאלתי את אלאלוף האם הם הכינו תחשיבים או הערכות מדידות בדבר החיסכון העתידי לתקציב כתוצאה מהשקעה חברתית עכשווית, נניח בבריאות או בחינוך בפריפריה? מר אלאלוף אמר שהם טרם הגיעו לרמה כזו של פירוט. כלומר בקרב על תקצוב ההמלצות יבואו נערי האוצר עם טבלאות וגרפים שיראו את נטל ההוצאות המבוקשות וכמה הן לא אחראיות ומכבידות, ומנגד לא יהיה לכוחות ה”חברתיים” בוועדה הציבורית למלחמה בעוני הערכות מספריות נגדיות המראות כמה קצרת רואי התפיסה של האוצר. בעזרת תחשיבים כאלה ניתן היה להראות שאפילו לפי סדר היום של האוצר שמבוסס על ריסון תקציבי חמור, המדיניות של האוצר היא כושלת.

יש מקומות שבהם התחשיבים העתידיים הללו בדבר “התשואות” של השקעות חברתיות ברורים ופשוטים יחסית. כך למשל בתחום הבריאות, מומחים רפואיים קובעים כי הזנחה בתחום התזונה, כמו חוסר יכולת לקנות מזון מאוזן, מביאה לעלייה במספר חולי סוכרת בקרב אנשים החיים בעוני, כך שמערכת הבריאות צריכה להשקיע כספים כדי לפצות על תזונה לא מספקת. במרכז הזכויות של רבנים למען זכויות האדם בחדרה נחשפנו גם לבעיות שיניים חמורות הנובעות מהזנחת בעיות קלות ותזונה לקויה.

קל גם להראות כיצד תת-ההשקעה בתחבורה ציבורית בחלק מיישובי הפריפריה, ובפרט במגזר הערבי, מקשה על רבים להשתלב בשוק העבודה והופכת אותם למקבלי קצבאות. באותו אופן תת-ההשקעה בפעוטונים מקשה על הורים, ובעיקר על אמהות חד-הוריות, לצאת לעבודה. על קיצוץ בתקציב ההכשרה המקצועית לא צריך להכביר מילים. הדוגמאות רבות וכולן מורות שעל חיסכון היום משלמים לא פעם בעתיד, עם ריבית. במלים של ראש הממשלה נתניהו: אין הזנחות חינם.

אחת מההנחות שמביאות את הציבור לקבל את המצב החברתי הנתון כמובן מאליו, היא ההנחה שההזנחה שאנו חווים היא תולדה של הכרח. אם נטיל מיסים גדולים יותר על העשירים כדי להשקיע בחברה, אם נקפיד על זכויות עובדים כדי לשפר את חייהם, ואם נשקיע בדיור ציבורי יקרה פה אסון כלכלי כפי שקרה ביוון. אך בעולם כיום ישנם לא מעט מודלים המראים כיצד השקעה נבונה בחברה הולכת בד בבד עם צמיחה ומדדים כלליים מאוזנים. גם ברמה פרטנית יותר של קווי מדיניות ספציפיים, רצוי להדגים ולהנחיל את ההיגיון שניתוב כספים למטרות חברתיות הוא לרוב השקעה חברתית משתלמת, בנוסף ובחיזוק אמירה מוסרית ויהודית חשובה.

ביהדות הבינו את העיקרון הזה מזמן: “…וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ…” (ויקרא, כ”ה; לה). ורש”י מפרש: “והחזקת בו – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד…אף אם הוא גר או תושב…”. כלומר תשקיע את ההשקעה החברתית עכשיו כדי שלא תשלם ותתאמץ יותר מאוחר יותר, למען האנושיות, ההגינות והיעילות גם יחד.

יריב מוהר הוא דובר רבנים למען זכויות האדם, העוקבים אחר הועדה למלחמה בעוני בראשות אלי אלאלוף