• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ימים רעים: מחשבות בעקבות האלימות בהפגנה בשבת

בשבת בערב, פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים. שלחו אותי לעזה, למות, להיאנס. יש קו ישיר בין הפעלת כוח חסרת מעצורים כלפי אוכלוסייה אזרחית לבין כנופיות אלימות שמסתובבות ברחובות, ומשטרה שעומדת מולם כמעט ללא מעש
יולי נובק

בכל החזיתות שאפשר רק לחשוב עליהן ימים אלה הם ימים רעים, ונראה שהמצב הולך ומחמיר. ישנה תחושה של קצה. בשבועיים האחרונים אני רואה מכל עבר מבטים מזוגגים של חברים למאבק, של בני ובנות משפחה, של שכנים. פחד וייאוש נראים מסביב. השאלה היחידה שעוברת בראש היא “מה עושים מכאן”, איך משנים מסלול, איך עולים על דרך חדשה.

במוצ”ש האחרון בתל אביב הותקפו משתתפי ההפגנה נגד המבצע בעזה על ידי קבוצת בריוני ימין ביריקות, בקללות, במכות. כנופייה של 20-30 חשופי חזה ורעולי פנים הסתובבה ברחובות תל אביב וצווחה “מי פה שמאלני”. זה לא היה איום סרק. אחרי שנגמרה ההפגנה, מצאתי את עצמי צועדת ברחוב ראשי בתל אביב, מתה מפחד ומסתכלת לאחור לוודא שאף אחד מאלה שקראו לי לפני רגע “זונה”, “שרמוטה”, “בוגדת” לא עוקב אחרי. באותו רגע קיבלתי את האישור האחרון שהייתי צריכה – הפאשיזם נמצא ממש כאן בתוכנו. אחרי הסתה מתמשכת, אחרי חודשים בהם הותר דמם של פליטים, של פלסטינים, של אזרחים ישראלים, זה הגיע באופן טבעי גם אל “שותי האספרסו”.

כנופיות בריונים מסתובבות ברחובות ירושלים וקוראות לפרק ערבים, וברחובות תל אביב – לפרק שמאלנים, וילד פלסטיני נשרף בעודו בחיים. בעזה כבר כמעט 200 הרוגים, רבים מהם אזרחים לא-מעורבים. הסירחון הזה לא מתחיל בדף הפייסבוק של יואב אליאסי “הצל”, שלקח אחריות והתגאה בארגון ההתקפה האלימה על פעילי השמאל (ולמה שלא יתגאה?). צריך רק לפתוח את דפי הפייסבוק של מנהיגי הימין, או לשמוע אותם בתקשורת. הם אפילו לא מנסים להסתיר, למה להם?

רק לפני כשבוע, רגע לפני שהתחיל המבצע הנוכחי בעזה, הארץ געשה. נמצאו גופותיהם של שלושת הנערים היהודים החטופים, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, ויומיים אחר כך גופתו השרופה של הנער הפלסטיני, מחמד אבו ח’דיר. מנהיגי הימין השתלחו בלי הרף בציבור הפלסטיני בישראל, בשמאל הישראלי ובעיקר כמובן בפלסטינים בשטחים. הסתה שתוצאותיה לא איחרו לבוא. לרגע אז, היה אפשר להאמין שסוף סוף נפל האסימון המיוחל. שהמרכז-שמאל מבין שמשהו פה ממש, ממש השתבש. שאשליית העל – שאפשר לשמור על הסטטוס קוו, להיות רגועים, לתת לכל הצדדים (גם הניצים והלאומנים ביותר) להשמיע את קולם, ובעיקר להמשיך לכבוש – התנפצה. עשרות אנשים פנו אלינו ואל ארגונים אחרים בשאלה איך אפשר להשמיע קול נגד ההתדרדרות המוסרית הזו ונגד הגזענות וההסתה הפרועה. גם כאלה שאינם מוכרים כפעילים פוליטיים, אלא סתם אנשים שהקולות והאלימות הבהירו להם שסיר הלחץ שאנחנו דוגרים עליו כבר 47 שנים עומד להתפוצץ לנו בפנים.

ואז התחיל מבצע “צוק איתן”. והתחילו לעוף לעברנו מאות רקטות. ואותם הקולות שהתעוררו רק לפני שבוע נשמעים כבר כמו הד רחוק; כמו שאמר לי אחי הקטן הבוקר: “כל המבצע הזה מזיז אותי ימינה”. לא משנה מה קורה בעזה ומה יקרה בימים או בשבועות הקרובים, נראה שהמבצע הצליח. ניתוח המוח שהממשלה המסוכנת הזו מעבירה אותנו מתקדם בהצלחה יתרה, החולה כבר בפרפורי גסיסה.

בשבת בערב, פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים. אבל גם אחרי, כשהרגעים מזדקקים לתמונות, זה מפחיד לא פחות. אפילו יותר. ההפגנה הכי לא אלימה שאפשר לתאר, הצעקה העיקרית שנשמעה מהצד שלנו הייתה “בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות”. ומנגד, כמה עשרות גברים עם דגלי ישראל מקללים ועושים תנועות מגונות, שולחים אותנו לעזה, למות, להיאנס. מדי פעם פוצחים בשירת “עם ישראל חי”. אבוי לעם שחי ככה. המשטרה כמעט שלא עשתה כלום. מאוחר יותר בלילה יכתוב “הצל” בדף הפייסבוק שלו שהמשטרה יצאו “אחלה גברים” שגיבו אותם במהלך ההפגנה. כשההפגנה מתפזרת, רוב המפגינים צועדים ביחד לכיוון אחד. בצומת הבאה הם מגיעים שוב. הפעם המשטרה כבר לא שם. צעקות, קללות, והתנפלות פיסית קשה על הקבוצה. יש כמה פצועים.

האריות של הצל

אני חוזרת הביתה ושומעת שהתוכנית היא לפנות את תושבי צפון הרצועה מבתיהם. כבר היינו בתכנית מאד דומה לפני פחות מחמש שנים. גם אז, ב”עופרת יצוקה”, פינינו שכונות שלמות. ואנחנו יודעים מה הייתה התוצאה: הפעלת כוח בלתי מרוסנת, אלפי נפגעים – הרוגים ופצועים, שכונות שלמות שהוחרבו. העולם גינה בקול גדול. לישראלים זה לא ממש הזיז. באופן מפתיע, זה לא הביא לשינוי במצב.

לפני שבוע הייתה תחושה שהבנו משהו. ועכשיו, עם הסירנות שנשמעות בכל חלקי הארץ ועם עשרות-אלפי חיילים שרק מחכים לפקודה לרמוס חלקים מעזה – נראה שיש דברים יותר חשובים להתעסק בהם מאשר שמאלנים שמותקפים בתל אביב. וזה נכון, אנחנו ממש לא הקורבן. אבל יש קו ישיר שמחבר בין הפעלת כוח חסרת מעצורים כלפי אוכלוסייה אזרחית לבין כנופיות אלימות שמסתובבות ברחובות, ומשטרה שעומדת מולם כמעט ללא מעש. מה שקרה בשבת בתל אביב, האלימות שמשתוללת עכשיו בעזה, ובשדרות ובירושלים הם אזעקת “צבע אדום” שמאיימת על הקיום שלנו יותר מכל רקטה של חמאס.

גם כשהתותחים יורים, בעיקר כשהתותחים יורים, אנחנו חייבים להסתכל פנימה אל עצמנו ובאומץ להבין את המצב שהגענו אליו. גם אם אל מול אותן חבורות אלימות או רוח רעה שנושבת מדרום, אנחנו מיעוט – והמיעוט הזה צריך לצאת לרחוב. גם, ובעיקר, כשזה נורא מפחיד (וזה מפחיד). תנועות פאשיסטיות מורכבות מזו שאנחנו מתמודדים איתה פה קמו והתחזקו והתחזקו עד שקרסו לתוך עצמן. יום יבוא.

יולי נובק היא מנכ”לית ארגון “שוברים שתיקה”
מחר (חמישי 17.7) יקיים הארגון בכיכר הבימה אירוע בו יוקראו עדויות של חיילים וחיילות שלקחו חלק במבצעים קודמים בעזה. לפרטים 

+ + +

עוד בנושא מבצע “צוק איתן”

כנראה שיעניין אותך גם: