• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אנחנו שנינו מאותו הכפר

ביקור חולים אצל ניצול הלינץ’ בירושלים הוביל לשיחות על ההווה העגום של המקום הזה, עם זיק קטן יחיד של תקווה

לפני כשבועיים קראתי את הפוסט החשוב שפרסמה קטיה אסף בפייסבוק, בו סיפרה אודות הביקור שלה את אמיר שוויקי מבית חנינא, שנפצע יחד עם חברו סאמר מחפוז בלינץ’ שביצעו בהם כמה יהודים מבלי כל התגרות מצדם ובמהלכו הוכו באכזריות באמצעות אלות ומקלות (אתמול פורסם כי יוגש כתב אישום נגד עשרה חשודים במעשה). בפוסט היא גם קראה לאנשים ללכת לבקרו, בעיקר ליהודים, מתוך עמדה אנושית, מתוך מוסר בסיסי שמוקיע מעשה כל כך נפשע. נסעתי להדסה עין כרם לבקר אותו. הוא שכב במיטה חבול וחבוש, עם פגיעת ראש. זכרתי את הפנים הפצועות שלו מהתמונה שהסתובבה ברשת, זו שצולמה באותו לילה נורא ב-25.07, ושמחתי שהוא נראה מעט יותר טוב.

התחלנו לשוחח, והוא שאל בהיסוס מה גרם לי לבוא לבקר אותו. אמרתי לו שקראתי על הלינץ’ ברשת ושזה נורא. במשך רוב זמן הביקור הוא נראה עצוב ועדיין הלום. הפעם היחידה שהופיע לו זיק בעיניים והוא הביע שמחה היתה כשסיפרתי לו שאני מזרחית, שההורים שלי הם יהודים שעלו ממרוקו, שאני מחוברת לתרבות ולהיסטוריה המזרחית ושאני רוצה, יחד עם חברים מזרחים נוספים, להיפגש וליצור קשר עם ערבים/פלסטינים – אולי דרך הקשר הזה נחפש דרך לשלום. הוא שמח מאוד לשמוע את הדברים ואמר שהוא הראשון שיבוא למפגש כזה. אמרתי לו שזה מדהים בעיני שאחרי מה שהוא עבר הוא מאמין בקשר עם יהודים ובשלום.

היה איתו בחדר חבר שכיבד אותי בשוקולד ובשתייה והשתתף מדי פעם בשיחה, החברים והמשפחה עושים סבב ולא עוזבים אותו לבד. חבר נוסף הגיע וסיפר שהוא עובד בחברת תקשורת כנציג שירות ולאחרונה המצב נהיה בלתי נסבל – לקוח התנפל עליו והיכה אותו, חברים לצוות מתנכרים לו. הוא ביקש ממנהל הצוות שלא לענוד את התג עם שם העובד כי על המבטא שלו עוד יש לו שליטה מסוימת – אבל כשלקוחות מבחינים שהשם ערבי, מתחילות הצרות. הוא מרגיש שבעוד כמה ימים יאבד את מקום העבודה שלו ושנכפתה עליו שתיקה. בכל פעם שהוא מדבר, הופכים אותו לאשם ואין לו יכולת להתגונן.

חשבתי על ההתמודדות הבלתי-אפשרית של הצעירים הללו בתקופה האחרונה. למרות שאני מתגוררת בישוב קהילתי הומוגני במיוחד, עובדת בתחום מערכות מידע, בוגרת של החינוך הדתי-לאומי, החיבור לבחורים האלה שגילי כפול מגילם, הרגיש לגמרי טבעי.  למרות שאנחנו לכאורה משני צדי המתרס, הרגשתי שאנחנו מאותו הכפר.

אמיר שוויקי
אמיר שוויקי בליל הלינץ’

מילים רבות נכתבו לאחרונה על ההרכב האתני של הפורעים שמבצעים מעשי לינץ’ בערבים וביהודים שמאלנים. בשונה מנערי הגבעות ומנערי כהנא, את הפורעים האלה מזהים כמזרחים, משולי החברה. אני לא יכולה להימנע מלחשוב על תוצרי הלוואי של החינוך הציוני, זה שגרם לנו הישראלים לזהות ערבי בהכרח כאויב. אמנם לא חונכנו לפרוע בהם ולהכות אותם, אך היחס אליהם היה כאל קולקטיב אנושי נחות והוא ודאי גרם לשנאה. לא רציתי לשאול את אמיר על התקיפה כדי שלא יחזור לאותם רגעים קשים, אז שאלתי את החבר בשקט אם הוא זוכר את הפנים של התוקפים. החבר ענה “ודאי, אתה לא שוכח את הפנים של מי שהיכה אותך”. זה הזכיר לי שהפילוסוף עמנואל לוינס אמר: “אני מוגדר כפרט, כאני, דווקא כיוון שאני חשוף לאחר” כלומר, הזולת מציג את נוכחותו בפני, ומעורר את האחריות שלי כלפיו, באמצעות הפגישה, הפנים החשופות והדיבור.

אותו חינוך ציוני, לא רק שגרם לנו להתייחס לערבים כאל דבוקה אחת ולא כאינדיבידואלים, אלא כפועל יוצא הוא גרם לנו המזרחים להתנכר לתרבות שלנו – כחלק מאותה דה-הומניזציה שעשו להשכלה, להתרבות ולהיסטוריה שלנו. ובתוך חברה מעמדית, שהמזרחים ממוקמים בה בתחתית ההיררכיה ועברו תהליך של הפגרה ודחיקה לשוליים, קל יותר לקבל את הכוח משלילת ודיכוי מי שנמצא מתחתיך בשרשרת המזון – הערבים/פלסטינים.

סביר להניח שתושבי בית חנינא מודעים להרכב האתני של שכונת נווה יעקב. היה לי חשוב לומר לו שאני מזרחית, ואני חושבת שהוא הרגיש את החיבור הטבעי בינינו. נפרדנו בלחיצת יד, ואמרתי לו ולחבריו שכדאי לטפל גם בנפש ולא רק בגוף. הוא אמר לי לא לשכוח להתקשר להזמין אותו כשיתקיים המפגש.

לאחר שיצאתי מחדרו, פניתי לאחות ואמרתי לה שאני רוצה לבקר חייל ואם היא יכולה לומר לי אצל מי יש הכי פחות מבקרים. בכניסה לחדר עמדה האמא ואמרה לי בחיוך מתנצל שהיא צריכה לשאול את הבן שלה כי מבקרים רבים מגיעים לאורך כל היום. שמעתי שהיא אומרת לו שזה ייקח רק כמה שניות, נכנסתי ואמרתי לו שאני מאחלת לו שיהיה בריא ושבת שלום. כשיצאתי מהחדר, האמא, מחויכת, סיפרה לי שהיא לא יכולה להיות חלשה, יש לה שישה ילדים לגדל והיא חזקה בשבילם, חוץ מזה שהיא אסירת תודה לאלוהים כי היא קבלה את המתנה הכי גדולה – הבן שלה לא יחזור לעזה.

אפרת שני-שטרית היא מנתחת מערכות מידע

כנראה שיעניין אותך גם: