העוול ההיסטורי בשטחי השיפוט בנגב "תוקן" והוא נמשך

כבר שישים שנה יושבות עיירות הפיתוח על שטחים מצומצמים, ואילו המועצות האזוריות שלידן, עם הקיבוצים, המושבים והיישובים הכפריים שלהן, יושבות על שטחי-ענק וגורפות לקופתן את הארנונה השמֵנה של אזורי התעשייה והמסחר, ואת זו של המתקנים הביטחוניים – כולם מסופחים אל המועצות האזוריות ולא אל עיירות הפיתוח. לפני שפרש, הספיק השר סער להכריז בקול תרועה רמה על תיקון “העוול ההיסטורי הזה”. התיקון הזה מבורך, אבל צריך להיות ברור שהוא מצומצם מאד, מפני שהוא נוגע רק לשתיים מתוך 53 המועצות האזוריות בארץ, ומפני שסער לא שינה את גבולות שטחי השיפוט; הוא רק שיכנע שני גבירים עשירים בנגב לעשות טובה לַשכנים שלהם, ולתרום להם כמה פרוטות מקופתם העולה-על-גדותיה.

כדי להבין את האופן המעוּות שבו מדינת ישראל מחלקת את העושר המוניציפלי, ניקח למשל את דימונה ואת המועצה האזורית תמר: ברשותה של תמר שטח של 1.7 מיליון דונם, פי 10 יותר משטחה של דימונה, שאוכלוסייתה גדולה פי 30. היא חולשת על מפעלים (ביניהם מפעלי ים המלח), על חופי רחצה, אתרי תיירות ובתי מלון, והיא גורפת לקופתה ארנונה בגובה של 80 מיליון שקל בשנה. זה אומר הכנסה שנתית של למעלה מ-60,000 שקל לנפש. בדימונה השכנה ההכנסה מארנונה היא כ-1,600 שקל לנפש. רוב העובדים בַּמפעלים ובבתי המלון שסופחו לתמר הם תושבי דימונה; כלומר תושבי דימונה משתתפים בייצורו של כל העושר הזה, אבל הם מוּדָרים מן הקופה המתפקעת.

גם אצל השכנים – רמת נגב מול ירוחם – התמונה דומה: כל מחנות צה”ל שבַּסביבה שוּייכו למועצה האזורית רמת נגב. לכן, בעוד שירוחם סובלת מגרעון תקציבי של יותר מ-17 מיליון שקל בשנה, נהנית רמת נגב מעודף הכנסה של קרוב ל-24 מיליון שקל בשנה.

חוסר-השוויון הקיצוני הזה בחלוקת הקרקעות והנכסים המניבים מתקיים לא רק בנגב, אלא בארץ כולה. קרית-שמונה, למשל, יושבת על שטח-שיפוט מצומצם שאינו מאפשר לה להתפתח, בעוד שלמועצות האזוריות הגובלות בה יש שטחים עצומים שמאפשרים להן לבנות שכונות חדשות ולהקים אזורי תעשיה ומסחר שמזרימים לקופתן כסף רב.

צריך לזכור שהסידור העקום הזה נמשך כבר ששים שנה; זוהי, איפוא, פריבילגיה נדל”נית מצטברת, רב-דורית, מול קיפוח מצטבר ורב-דורי. איך זה שמדיניות-קרקעות מעוּוֶתת כל כך מתנהלת בגלוי לאורך שנים רבות כל-כך? זה התחיל עם פוליטיקת-הקרקעות של מפא”י, שהעדיפה את האינטרסים של ההתיישבות החקלאית על-פני אלה של עיירות הפיתוח; וזה ממשיך עם הליכוד, שהציפייה שהוא יתקן את הקלקולים של מפא”י נכזבה. במשך כל שנות שלטונו הארוכות הוא בחר להנציח את החלוקה האבסורדית הזאת. הסבר נוסף נעוץ בעוצמתן הפוליטית של המועצות האזוריות. הן מפעילות לחצים כבדים, כולל ניצול של קשרים מפלגתיים, כדי למנוע חלוקה מחדש של אזורי השיפוט. שמואל ריפמן, ראש מועצת רמת נגב ויו”ר מרכז המועצות האזוריות, סיפר פעם על שיוך עיר הבה”דים למועצה האזורית רמת נגב (שיוך שהתבטל בינתיים), ש”שני אנשים החליטו על כך… אריאל שרון ואני”.

ריפמן ידוע כמי שמארח בשבתות שרים וחברי-כנסת במועצה האזורית שלו, כולל טיולי ג’יפים וארוחות מפנקות. יש לו כסף לזה, וגם לסוללות של עורכי-דין ולוביסטים. מובן שאילו היה לליכוד מצפן (ומצפון) מוסרי וחברתי, הוא לא היה נכנע ללחצים ולכוחנוּת של ריפמן וחבריו. אבל נראה שאין לו. הרי מאז המהפך של 77′ הוא יכול היה להפוך את כל גבולות שטחי-השיפוט על פניהם, בכל הארץ.

כעת, על-פי התיקון של השר-לשעבר סער – ובהנחה שהתיקון הזה אמנם יישאר בתוקף לאחר פרישתו – ייאלצו ראש מועצת תמר, דב ליטבינוף, ושמואל ריפמן גם יחד להיפרד מתשלומי ארנונה בסכום של 25 מיליון שקל בשנה לטובת דימונה, ערד, ירוחם, כסייפה, ערערה, ועוד. לא שהשניים התלהבו מזה. “אני לא מאמין שצריך לחלק את העוגה בצורה שונה”, הודיע ליטבינוף, אחרי הכרזתו של סער על התוכנית. נו, וודאי שהוא לא מאמין. ליטבינוף התלונן פעם על “שטחי המועצה הענקיים” שלו, שגורמים לתושבים, לדבריו, להוצאות מרובות; ובכל זאת אין לו, משום מה, נטייה לוותר עליהם. אלא שהוא וריפמן הבינו שהביקורת עליהם מחריפה והולכת. ריפמן משמש גם יו”ר מרכז המועצות האזוריות, והוא יודע שהחלוקה הזאת של שטחי-השיפוט ושל הנכסים המניבים לא תעבור בשקט לאורך זמן. לכן הסכימו, ליטבינוף והוא, לוותר על מקצת מכספי-הארנונה שהם מקבלים, ובלבד שיוכלו להנמיך את הלהבות ולמנוע צעדים דרסטיים יותר, כמו חלוקה מחדש של הקרקעות בנגב. מה זה בשבילם תרומה של כמה מיליוני שקלים לישובים השכנים? עדיין הם נשארים עשירים מאד (ליטבינוף, למשל, יעביר בסך הכל כשביעית מ-80 מיליון השקל שהוא גובה כל שנה). צריך לומר שגם דימונה וגם ירוחם בירכו על ההסכם עם המועצות האזוריות. לא משום שזהו הסכם ראוי, אלא מפני ששתי הערים זקוקות נואשות לכסף, והן מעדיפות לקבל עכשיו את ה”תרומה” של ריפמן ושל ליטבינוף, מאשר להיכנס למאבק פוליטי ממושך מול גופים חזקים מהן, שמי יודע מתי הוא יסתיים, אם בכלל.

בסיכומו של דבר, נחמד לדעת שבַּתיקון המתוכנן ייקחו מעט משתי מועצות אזוריות עשירות מאד, וייתנו לְרשויות עניות מאד. אבל כדאי לזכור, קודם כל, שבגלל התוספת הזאת, יקצץ להן משרד הפנים בעתיד את מענקי-האיזון שהן מקבלות כיום. כלומר, את מה שמשרד הפנים סידר להן היום, הוא ייקח מהן מחר. והכי חשוב: התיקון הזה הוא מוגבל מדי, והוא מתנהל לאט מדי. המצב הזה שבו אזרחים מישובים שונים חיים בחוסר שוויון מוּבנֶה, ללא קשר לחריצותם ולכישרונם, איננו מתקבל על הדעת. סדר חדש נחוץ לנו, והוא נחוץ כעת. היום. השנה.

יעל צדוק היא עיתונאית

עוד של יעל צדוק

עוד על שטחי שיפוט