העתירה המזרחית נגד חוק הלאום מאפשרת לנו לחזור לתחילת המאה ה-20, לרגע בו מחיקתה של השפה הערבית היתה חלק משלילת תמונת העולם שהציעו יהודים ספרדים בני הארץ
הליכת ההכרה בכפרים הבדואים מהנגב ירושלים, המחאה הארצית על מחירי הדיור המאמירים, תביעת ערי הפיתוח לתיקון גבולות מוניציפאליים – כל אלה משרטטות דרך מאבק על צדק מרחבי את קואליציית השמאל החדש – העתידי
לפני הבחירות, יאיר גרבוז וזאב שטרנהל ייחלו לשינוי בישראל לכיוון דמוקרטי. אולם מי עוצר בגופו את השינוי הדמוקרטי לשליטה שוויונית בקרקע, לשוויון בייצוג של כל האזרחים במוסדות המדינה? מי? לבטח שלא "צאצאי יושבי המעברות". אלה דווקא מייחלים לשינוי
במקום ליזום פיתוח אמיתי של הפריפריה, המדינה מעדיפה לתת לאנשים מבחוץ לזכות בפירות השורשים שאנו שתלנו במשך עשורים ובעמל רב. הגיע הזמן שהמדינה תאמין שחיזוק האוכלוסייה מתחיל מבפנים, מאיתנו – בנים ממשיכים, לא רק בקיבוצים!
אין די בזעזוע מפרשת השחיתות שבכירים בישראל ביתנו מעורבים בה לכאורה. אין די בחקירה וענישה אינדיבידואלית. צריך להבין מה מאפשר לדברים האלו לקרות מלכתחילה ולשנותם. הכוונה היא לפוליטיזציה של מערכות ציבוריות ולהעדרם של מנגנוני פיקוח ובקרה פנימיים יעילים
לפני שפרש, הספיק גדעון סער להכריז בקול תרועה רמה על תיקון "העוול ההיסטורי" שבחלוקת שטחי השיפוט בין מועצות אזוריות לעיירות פיתוח. התיקון מבורך, אבל מצומצם מאד. סער בסך הכל שיכנע שני גבירים עשירים בנגב לתרום לשכניהם כמה פרוטות מקופתם המתפקעת
אחרי הפסקת צוק איתן, מה יבוא? התייחסות רצינית לדרום הארץ גם בעת רגיעה? פיתוח הנגב לטובת כל תושביו? פתרון שתי מדינות או מדינה אחת? כמובן שלא. מה שיבוא הוא סבבים נוספים של אלימות קטלנית. והאדמה. לה כבר נמאס. היא רוצה להקיא את כולנו
רועי חסן התראיין ב"ידיעות אחרונות" ודיבר על הצורך בהכרה ממסדית בעוול שנעשה למזרחים. אבל אי אפשר להסתפק בכך. רק כאשר הכרה ממסדית תלווה בחלוקת משאבים צודקת יותר, אפשר יהיה להתחיל לדבר על סליחה חברתית והשלמה בישראל
ההסכם שנחתם לאחר מאבק ארוך ולפיו עיר הבה"דים תעבור לשטח השיפוט של ירוחם, הוא פתרון מקומי בלבד ולא רפורמה אמיתית בחלוקת הקרקעות המעוותת בישראל. חבל ששוב בוחרת מנהיגוּת ערי הפיתוח שלא להתארגן במשותף מול העוול ההיסטורי שיצרו המועצות האזוריות
