• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מגרבוז ושטרנהל ועד "לא לתת", או מהמעברות ועד המועצות האזוריות

לפני הבחירות, יאיר גרבוז וזאב שטרנהל ייחלו לשינוי בישראל לכיוון דמוקרטי. אולם מי עוצר בגופו את השינוי הדמוקרטי לשליטה שוויונית בקרקע, לשוויון בייצוג של כל האזרחים במוסדות המדינה? מי? לבטח שלא “צאצאי יושבי המעברות”. אלה דווקא מייחלים לשינוי
מאיר עמור

סוציולוג (פרופ’ בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל”ה וסרבן מצפון חברתי

האיליאדה, סיפורה האפי של תרבות יוון אשר מיוחס להומרוס, נפתח בשורה: “שירי בת האלוהים, חרון אף אכילס בן פלס” (בתרגום של שאול טשרניחובסקי). אפשר להבין את מלחמת טרויה כמאבק אישי בין חרון אפו של אכילס וחמדנותו של אגממנון, אולם ברור לגמרי כי הסיבות למלחמת טרויה רחוקות היו מלהיות פסיכולוגיות בלבד.

ניתן לפתוח את הדיון על תוצאות הבחירות האחרונות בחרון אפה של מסעודה בוזגלו. אך ברור לגמרי כי הסיבות להצלחתו של בנימין נתניהו ומפלתו של המחנה הציוני רחוקות מאוד מלהסתכם בקסמיו האישיים של נתניהו או מהיעדרה של כריזמה באישיותו של הרצוג. נראה כי בישראל מתנהלת דרמה טרגית שבה חרון אפה האילם של מסעודה בוזגלו עושה שמות בגיבוריה של “ישראל היפה”. לעומתם, נהנה בנימין נתניהו, על אף אשכנזיותו המוצהרת והעיקשת, מחסדם הפוליטי של בניה ובנותיה של מסעודה בוזגלו. חסד רב זה שמעניקים לו רבבות ומאות אלפי בוחרים ובוחרות אלה, פעם אחר פעם, מאפשרים את הכתרתו lo latet2המתמשכת כראש ממשלת ישראל ואת יצירת הדימוי של קוסם פוליטי אשר הודבק לו. כל זאת למרות אלימות חברתית-כלכלית ותרבותית של הסדר הפוליטי הניאו-ליברלי שבנימין נתניהו מפנה נגד קהלו לאורך שנים. אין ספק על כן, כי התדהמה, הפליאה וגם הכעס אשר מופנים על ידי דובריה של “ישראל היפה” כלפי מה שהם קוראים “מסעודה” ו”בוזגלו” וממשיכי דרכה, מחייבים תשומת לב. הקריאה “לא לתת” היא רק סנונית שמסמנת את החורף. נראה כי בחירות אחרונות אלה, אשר תוצאותיהן מטלטלות את הלבבות והמחשבות של רבים הנמנים על מחנה זה, מגבירים את מעיינות החימה השפוכה ומגיעים לתהומות ולשיאים שנראה שהם חסרי תקדים. לא ברור מה מסתתר מאחורי הקריאה “לא לתת”ֿ, אבל מה שבטוח הוא שקריאה זו הדהדה את תחושותיהם של למעלה מ-3000 איש ואישה עד כה.

בטרם הבחירות, הופיעו שני פמפלטים מעניינים. האחד נאמר על ידי יאיר גרבוז בעצרת המונים בכיכר רבין בתל-אביב וזכה לקיתונות של רותחין ובוז, והשני נכתב על ידי פרופ’ זאב שטרנהל, פורסם בעיתון “הארץ”, וחלף בדומיה דקה. אני חוזר אל מאמרים אלה משם שהם מבטאים תפיסה רווחת בחברה הישראלית. בשניהם מובעת דרישה עזה לשינוי. גרבוז פנה אל מאזיניו כאל “המייחלים לשינוי”, ושטרנהל ייחל לשינוי בתודעת השנאה למפלגת העבודה של “צאצאי יושבי המעברות”. שינוי שכזה הוא תנאי הכרחי בעיניו בדרך להחלפת שלטון הליכוד. פמפלטים אלה משקפים, מעשה אומן, את נהמת ליבה של קהילה רחבה שניתן לקרוא לה, בלי שום חשש לפיספוס: ישראל היפה בעיני עצמה. על פי שטרנהל, ישראל זקוקה לשינוי כפול זה משנאה לתמיכה, ומהליכוד למחנה הציוני. על פי גרבוז, ישראל היפה צריכה, מוכרחה וכמהה לשינוי. כפי שאנו יודעים נהמת הלב הזו נענתה בקול תרועה רמה של המנצחים בגני התערוכה ובאה לידי ביטוי בזעקה שלהם: “בוז’י אכל אותה”!

עיקר הביקורת שהושמעה לפני הבחירות הופנתה למשמעויות האתניות-חברתיות של תיאוריו הפוליטיים-תרבותיים של גרבוז. לדעתו, הפרשנות לדבריו היתה פוליטית במקרה הטוב, וזדונית במקרה הרע. להגנתו טען גרבוז כי המיית ליבו היא חסרת דעה קדומה או התייחסות אתנית. על כן ובשונה מביקורת נפוצה זו, אני דווקא מעוניין לבחון את תוכנם המפורש והלא מובלע של הצעות שינוי אלה. מה הם מבקשים לשנות? ומי לדעתם צריך להשתנות? כיום לאחר שתחזיותיהם הקודרות ביותר התגשמו ניתן לשאול: היכן נמצאת השגיאה או הפתרון בעמדות שהובעו?

יאיר גרבוז
יאיר גרבוז, פונה אל המייחלים לשינוי שיפעלו נגד “הקומץ”

במאמרו מביע שטרנהל פליאה, תהייה ותקווה, ויאיר גרבוז מציג בנאומו חזון של התעוררות והתרסה, קריאה לדגל, ודרישה להכרעה. שטרנהל תוהה עוד כמה מערכות בחירות יעברו עד שרגשות שליליים של “צאצאי יושבי המעברות” נגד מפא”י ההיסטורית יפנו מקומם להבנה ריאלית כי מדיניות ממשלת הליכוד היא אשר יוצרת עוני ומפקירה את העניים.

שטרנהל הירהר במפגיע האם מישהו ערך מחקר או בירור בשאלה: עבור מי מצביעים אלה המפונים כיום מדירותיהם בדיור הציבורי? איך יתכן כי אין הם זוכרים את תרומתו ומאבקו ההרואי של רן כהן ומפלגתו – מפלגת מרצ – למענם? כיצד ציבור זה עדיין לא מבין כי תקציבי ענק המועברים להתנחלויות בשטחים הכבושים היו עשויים לשפר את מצבו? כל שאלותיו נותרות בגדר אמצעי רטורי. כדי לנצח בבחירות, טען שטרנהל, צריך לשכנע את בוחריו “התמימים” של יאיר לפיד, כי יש למחנה הציוני תוכנית אמינה לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. מרצ, טוען הוא, אינה האויב הפוליטי של המחנה הציוני, אלא נתניהו והבית היהודי. לשם, ממליץ הוא, צריך לכוון את המאמצים. לסיכום, הדור השני והשלישי של “צאצאי יושבי המעברות” חיים בטעות עמוקה וחוסר הבנה ומדיניותו של המחנה הציוני מפספסת את המטרה. לו היו מקשיבים לשטרנהל, כך הוא מאמין, היה כאן שינוי גדול. נראה כי אין הוא רחוק מאוד מייאוש. לאור תוצאות הבחירות לא ניתן אלא לומר ששטרנהל צדק בחיזוי התוצאות אך אולי הוא שוגה בפירוש הסיבות.

בנאומו תיאר גרבוז היפוך יוצרות ישראלי. לאורך שנים אמר הוא: “שגינו ולימדונו לחשוב” כי ההזויים, המנותקים, השוליים המטורפים, הגזענים, הגנבים, לוקחי השוחד, אנשי כהנא חי, מחריבי הדמוקרטיה, מנשקי הקמעות ועובדי האלילים, המשתחווים והמשתטחים על קברי קדושים, המטרידים והאנסים, האנשים שסרחו, כל אלה ועוד “עשבים שוטים”, הם “קומץ”. עם הזמן הפכו אלה, לשליטים מושחתים של החברה הישראלית. נראה כאילו כל זה קרה אליבא דגרבוז בלי משים. החברה הישראלית, שיאיר גרבוז ואלפי מאזיניו הם פרסוניפיקציה מובנת מאליה שלה, התעוררה בבהלה אל תוך שינוי פניה. על פי גרבוז, דומה שהימין הישראלו-יהודי צמח בטעות, מתוך חוסר תשומת לב ונדידת מחשבה של ישראל היפה.

להסברת פיזור נפש זה והצדקתו הוא אומר כי היו מסעות הפחדה והסתה, מסעות של הסחת דעת, ודיכוי של שכל ישר. הפסיביות של “ישראל היפה” היתה הסיבה הישירה להצלחת שליטתו של אותו “קומץ” שהרס את כל “הגן”. כך הושגה השליטה וכך גם נוצרו קיפוח וניצול מחפירים. אולם, פיזור נפש זה הגיע לקיצו.

על כן, גרבוז מבקש לפקוח את עיני הסומים. יש להרוס את מנהרות הבורות ולסתום את מנהרות השחיתות. מפעל שיפור זה ייעשה על ידי כינונה הדמוקרטי של חברה אזרחית ישראלית מתוקנת. צריך להקים “גן” מסודר ו”גינה” שתהיה בהן חדוות יצירה, רדיפת שלום ועשייה של צדק. גן וגינה מגודרים בגבול ידוע ומקובל. גן וגינה המנוהלים על ידי חוק, ונשלטים על ידי חוקה. גרבוז פונה אל ה”צעירים” וקורא להם לקום כאיש אחד, לצאת אל הרחובות, לצעוד בשדרות הערים, ליצור הפגנת ענק בדרישה בלתי מתפשרת, לחתור להחלפת השלטון ולחגור עצמם לתיקון עצמי וכללי. במקום יאוש הציע גרבוז תקווה של פעולה רבתי מתואמת. עת ההתנערות הגיעה. לאלה כמוני אשר פיקפקו בתזות של גרבוז ושטרנהל היתה ונותרה שאלה לשניהם: מדוע שינוי דמוקרטי זה לא התרחש לפני הופעתו של “הקומץ”, או מדוע אין הוא מתרחש כיום למרות קיומו של “הקומץ”? עבור מי שינוי דמוקרטי הוא לרועץ? עם היוודע תוצאות הבחירות מן הראוי הוא כי תיאוריית “הקומץ” והסבר “הטעות” יעברו חריש ביקורתי עמוק. גם אם תהליך ביקורת עצמית כזה מתרחש במקומות מסוימים, עדיין מתקבלת תגובה כעוסה וזועפת מלאה באכזבה ובתדהמה מצידם של רבים ובעלי השפעה שתופסים את עצמם כנושאי הלפיד של “ישראל היפה” כנגד ישראל המכוערת בעיניהם.

זאב שטרנהל
זאב שטרנהל, מתי כבר צאצאי יושבי המעברות המזרחים ישתחררו ממועקת השנים הקשות ההן? צילום: עדו קינן, cc by-sa

שינוי אינו מתרחש, משום שכוחות השימור חזקים מכוחות השינוי של החברה בישראל. מי הם אלה אשר בכוחם למנוע שינוי דמוקרטי בחברה הישראלית מי הם הנהנים מהקיים? אם “הקומץ” הגיע לשלטון בהיסח דעת של ישראל היפה, ואת הסומים ניתן ללמד פרק אחר בתקווה, מדוע אין השינוי מתממש הלכה למעשה ומיד? מדוע פעם אחר פעם ישראל היפה בעיני עצמה מפתחת תקוות אשר הופכות לאשליות עם היוודע מתאר פניה של המציאות? כיצד יתכן שפעם אחר פעם המיית הלב ההומה מתחלפת במפח נפש עמוק? אנסה לענות על שאלות אלה דרך ניתוח משמעויותיהם של דרישות השינוי של גרבוז ושטרנהל.

אחת מדרישותיו של גרבוז, הינה קביעת גבול לישראל. גבול למדינת ישראל, כמו לכל מדינה, קובע את הטריטוריה אך גם את תחולת האזרחות ותוכנה של המדינה. על כן, גבול שכזה יחייב בהכרח גם רפורמה אגררית שבה יקבע לא רק גבולה של ישראל אלא גם מתודת השימוש הדמוקרטית באדמות המדינה. שינוי שכזה יחייב את ביטולה של הקרן הקיימת לישראל המפלה נגד ערבים מחד, ואת ביטולן של הפרקטיקות המעמדיות-אתניות של “בנים חוזרים” (לקיבוצים), “בנים ממשיכים” (למושבים) וועדות קבלה ליישובים קהילתיים אשר מפלות נגד מזרחים מאידך. קיומם של מושבים מזרחים לא מעטים, אשר נהנים מפרקטיקת “הבנים הממשיכים” אינה משנה את העיוות ששיטת ההעדפה היהודית והאשכנזו-ישראלית יוצרת מבחינה אזרחית. אם כך, גבול לישראל יחייב רפורמה אגררית אשר עשויה לאזרח את יעדיהם החברתיים-כלכליים של מזרחים וערבים, לבטל‎‎ את המועצות האיזוריות שבשליטת קיבוצים ומושבים ותיקים ולאפשר שליטה דמוקרטית ושוויונית יותר בקרקע‎‎. אך מי הם אלה העומדים לרועץ לרפורמה זו? האם אלה הם מנשקי הקמעות ועובדי האלילים או אלה המשתחווים והמשתטחים על קברי קדושים?

דרישה דמוקרטית לרפורמה בייצוג עשויה להיות דוגמה נוספת לתהליך טיהור ועיבוד הגן, הגינה והשדה של גרבוז. רפורמה שבה יקבע כי על מוסדות המדינה המרכזיים – המשפט, האקדמיה, התקשורת הציבורית ומשרדי הממשלה בארץ ובחו”ל – להיות מייצגים נאמנה של מגוון פניה ומתאר גופה של החברה הישראלית, עלולה לפגוע באינטרסים קיומיים של הנהנים מייצוג יתר במוסדות אלה. ברור לגמרי כי דרישה לייצוג ראוי של ערבים, נשים ומזרחים במוסדות אלה מאיים על מעמדם של אלה שמאכלסים גופים אלה כיום – בעיקר גברים ונשים אשכנזים. האם בין המתנגדים לרפורמת ייצוג שכזו יהיו רבים מדור שני ושלישי של “צאצאי יושבי המעברות” על פי שטרנהל?

בחינתה של פרשת הדרישה לייצוג של משוררים ומשוררות לא-אשכנזים על שטרות כסף ישראליים, זכתה לתגובה מתעלמת מכל מוסדות המדינה אשר טיפלו בה. יחס צונן זה בא לידי ביטוי בתגובתה הידועה של שרי רז שלא מכירה משוררים ומשוררות מזרחים. שרי רז לבטח אינה נמנית על צאצאי יושבי המעברות. כלומר, את מרבית השינוי בולמים דווקא אנשים וגופים אשר בשמם, בזכותם ולמענם מדברים שטרנהל וגרבוז. אבל דווקא גופים אלה אינם נתונים לשבט לשונם ולמבט עיניהם הבוחן של השניים. אין מוסדות וגופים אלה מוזכרים בדבריהם.

כמו כן, יש “קומץ” של יהודים לאומיים דתיים ושל ימין קיצוני המייעדים עצמם למלוכה. על קהל זה ניתן למנות את “בני (ובנות) עקיבא” לדורותיה, את חסידיו של הרב מאיר כהנא ובסיועם של גוש אמונים ונוער הגבעות. אלה לבטח אינם נמנים על “צאצאי יושבי המעברות”. לבטח אין הם נמנים על “מנשקי הקמעות והמשתטחים על קברי הקדושים” של גרבוז. אמונתם של אלה האחרונים ב”ארץ ישראל” אוסרת עליהם אמונה – דלת אינטלקט תיאולוגי שכזו – ב”קברי קדושים”. גם אם מכילים את טיעוניו של גרבוז על משתטחים חרדים אשכנזים על קברו של הרב נחמן מברסלב עוקצה של אמירתו נשאר מכוון בעיקר לבניה ובנותיה של מסעודה בוזגלו. ברור לגמרי כי “קומץ” זה הוא רב מניין וכי הוא נאבק על עמדת בכורה נגד “ישראל היפה”. שניהם שואפים להשגת התואר “מלח הארץ”. לפחות בעיני עצמם.

כעת, אפשר ורצוי להחזיר את השאלה אל גרבוז ושטרנהל: אם אתם מבקשים שינוי מדוע אינכם ממליצים על שינויה של ישראל היפה עצמה? חרון אפה של מסעודה בוזגלו, בניה ובנותיה נובע מעובדת יסוד ברורה. הם שומעים את זהבה גלאון, יצחק הרצוג, ציפי ליבני או יוסי שריד ואהוד ברק בזמנם, ואין הם מוכנים להקשיב למילים או למוזיקה. הם שומעים נביבות בבקשת הסליחה, מקשיבים היטב לצביעות בהצעת אחדות הגורל, מבחינים היטב בזחיחות הטמונה בהצעה המרומזת לעליונות תרבותית. הן והם שומעים ומבינים היטב את הדרישה לשינוי בלי שהדובר או הדוברת המזדמנים מוכנים להשתנות בעצמם. ברור להם ולהן לגמרי כי אין דבר כזה “שינוי מומלץ” לאחרים ואחרות. אם אתה מבקש שינוי אתה צריך להשתנות. זהו כלל גדול בתורה של שינוי חברתי. זאת עובדה חברתית ידועה וגם עובדה של ההגיון. אם אתה מחפש שינוי אתה חייב להשתנות. ניצחונו של נתניהו אינו פרי כישורי מנהיגותו. כל שנתניהו עושה הוא קריאה נכוחה ונכונה את אי אמינותה של “טענת השינוי” של ישראל היפה. כמו בגין לפניו, הופך נתניהו כחש ויומרה אלה לנשק פוליטי. כך, הופך הכעס והאלם של הרוב, את נתניהו כמו את בגין לפניו, לקטר הנושא את דבר האלם. זוהי דמוקרטיה ישראלית המתפתחת דרך הליכוד והימין. נתניהו, למרות דימוייו האישי כמנהיג שאין שני לו, הופך לכלי. נתניהו הוא שבט היד של רוב אשר עדיין לא מצא את קולו בעצמו ופועל באמצעות מתווך. פעולותיו בעבר ורהב ההווה אינם מותירים ספק באשר למטרותיו ותפיסת עולמו של נתניהו. שקריו של הימין, בגין ונתניהו בכלל זה, ידועים ומזוהים. הימין ונתניהו הם פיגום דרכו מזרחים רבים בונים את קולם הפוליטי באורח דמוקרטי. מורכבות זו מפוספסת על ידי ישראל היפה. על מנת לצעוד ביחד עם צאצאי המעברות לשינוי, על ישראל היפה ללכת את דיבורה הלכה למעשה. העובדה שאין היא עושה זאת מצביעה על כך כי שמרנות זהו שם המשחק שלה.

האם הגמוניית ישראל היפה שמרנית עד כדי התאבדות? מדוע אין הגמוניה זו ממליצה על חלוקתו המחודשת של משאב האדמה בישראל ונוקטת בו כך שתוכל לגייס לימינה את צאצאי יושבי המעברות? מדוע אין הגמוניית ישראל יפה זו פועלת באופן ממשי ומסיבי ליצירתה של שותפות דמוקרטית אמיתית ומייצגת במוסדות המדינה ובשלטון של כל אלה הנעדרים מייצוג ומחלוקת משאבים? את זאת צריך לעשות בימים שלפני הבחירות ובעיקר בימים שלאחר הבחירות. פעולות אלה אינן נעשות. מדוע חוזרים וטוענים דובריה של הגמוניית ישראל היפה, כי בישראל “מי שטוב” מצליח, בעודם ערים לעובדת קיומה של פגיעה גסה בזכויות האזרח ובזכויות האדם של מזרחים, נשים וערבים פלסטינים בישראל? האם לא ראוי כי שופטי בית המשפט העליון יהיו מייצגים של הציבור והחברה הישראלית? האם לא ראוי תרבותית כי משוררים מזרחים ופלסטינים יופיעו על שטרות הכסף העוברים לסוחר בישראל הדמוקרטית? מדוע כל זה אינו קורה?

יש להכיר בקיומן של שתי עובדות יסוד. אין ספק כי החברה הישראלית אינה מעוניינת בתהליך של פשרה עם הפלסטינים. לו היתה מוכנה לכך היינו חשים ברצון לממש שינוי חברתי. אין גם ספק כי העמקת השמרנות, ההסתגרות והצדקנות היהודו-ישראלית מובלות דווקא על ידי ההגמוניה האשכנזית-גברית (וגם נשית). אלה הן שתי עובדות יסוד מוכחשות. מחד ישראל מציגה עצמה לעצמה כרודפת שלום ומאידך הגמוניה אשכנזית היא עובדה פוליטית המוכחשת באורח פוליטי קבוע על ידי דובריה הראשיים של ההגמוניה הזו.

מדוע שנהני פריבילגיית “אדמת הלאום” ירצו להיפרד מהברווזה שמטילה ביצי זהב אל חיקם וחיק משפחותיהם? ביצי זהב אשר מסייעים בידם לשלוח את ילדיהם לכתוב דוקטורט בחו”ל, או למלא משרות נחשקות במשרד החוץ, הסוכנות היהודית, והקרן הקיימת לישראל ברחבי העולם? איזה סיכוי יש כי הגמוניית ישראל היפה תוותר על יתרונותיה הלא-דמוקרטיים בשם הדמוקרטיה? החברה הישראלית-יהודית נעה במעגלים הולכים ומצטמצים של שמרנות חברתית מעמיקה והולכת. זוהי שמרנות שנעה בין הקוטב היהודו-דתי פונדמנטליסטי לבין הקוטב של הקפיטליזם של חברים נואל ואכזרי במיוחד. מעגל שמרנות חברתית זה מתנהל על חשבון “העם היהודי” ו”הדוד סם” ובאמצעות דיכויים של אזרחי ישראל מזרחים ופלסטינים כאחד. מנהרת הבורות מרצון חפורה עמוק. זוהי בורות אינטלקטואלית לעילא ולעילא; בורות צברית כשרה למהדרין. חרון אפה של מסעודה בוזגלו נטוע בהבנה העמוקה של שמרנות זו.

כנראה שיעניין אותך גם: