פמיניסטיות. מזרחיות. בש"ס. מה ששמעתם

מאז שהצהרנו אני, חברותיי וחבריי, על תמיכתנו הפומבית בש”ס וייסדנו את המועצה האזרחית המייעצת לש”ס, שוב ושוב מופנות אלינו שאלות מצד גברים אשכנזים או פמיניסטיות אשכנזיות: כיצד יעלה על הדעת ש”פמיניסטיות מזרחיות” או אינטלקטואלים/יות תומכים במפלגה שנשים לא יכולות להיבחר בה רק בשם הזהות האתנית? האם ח”כ או ראש מפלגה ממוצא מזרחי בהכרח מייצג אג’נדה או אינטרסים של ציבור מזרחי? האם יש להצביע למועמד על פי מוצאו, או אך ורק על פי כישוריו ומצע מפלגתו?

שאלות כגון אלו, שעולה מהן ניחוח פטרוני מחנך, לעולם יופנו כלפי ציבור הבוחרים המזרחי. פעמים רבות, הנחת היסוד העומדת בבסיסן היא שהציבור המזרחי אמוציונלי ומצביע לפי דפוסים “עדתיים”. הציבור האשכנזי, לעומת זאת, לעולם אינו מוצג כ”עדה”, אלא כאוסף של פרטים אינדיבידואלים המונעים אך ורק ע”י חשיבה רציונאלית או אידיאולוגיה סדורה.

ואולם, הצצה חטופה לתוצאות בחירות קודמות ולסקרים עכשוויים מראים דווקא את ההפך הגמור: ההצבעה האשכנזית, מימין ומשמאל, היא שבטית ועדתית ונועדה לשמר את זכויות היתר שלהם, בעוד שהמזרחים מצביעים בצורה דמוקרטית יותר – על פי תפיסתם החברתית-כלכלית, האידיאולוגית או הדתית. יתרה מכך, היא מראה שמפלגות שנהגו בגזענות כלפי הציבור המזרחי והפעילו דיכוי כלכלי חברתי כבד נענשו ב”מהפך” או בדילול מנדטים, גם אם השתמשו בשיח מכיל דמוקרטי, חברתי או כלל יהודי. שאלת הייצוג של נשים בש”ס עוררה ביקורת כלפינו גם מתוך השדה המזרחי הפמיניסטי ו/או השמאלי – אתייחס לסוגיה זו בהמשך.

אין ספק ששאלת הנראות והייצוג המגדרי, האתני והלאומי של קבוצות שונות בחברה הישראלית ניצבת במרכז מערכת הבחירות הנוכחית ומייצרת מעין שבשבת שמסיטה את הרוח הנה והנה. היא זו שגם ככל הנראה תכריע את תוצאות הבחירות.

על משב הרוח הראשון של שאלת הייצוג האתני במערכת הבחירות הנוכחית התבשרנו עם ההכרזה של משה כחלון על הקמת מפלגת “כולנו” בראשותו. מפלגה שהעומד בראשה הוא מזרחי אינה מחזה נפוץ במחוזותינו ולא בכדי – באופן היסטורי, ניתן לראות שכניסה של מנהיג/ה מזרחי/ת לפוליטיקה הישראלית דורשת ממנו לעבור מעין טקס “הטבלה” לישראליות. זו יכולה לבוא, למשל, בצורת וידוי פומבי בו הוא מכריז קבל עם ועדה על קבורת “השד העדתי”, כמו זה שביצע עמיר פרץ כאשר נבחר לראשות העבודה. באופן דומה, גם כחלון ביצע עם כניסתו את טקס הקבורה האולטימטיבי בהכריזו: “אני לא באתי על תקן המזרחי”.

“ההטבלה” יכולה גם להתבצע באמצעות ויתור על ייצוג של סדר יום מזרחי, כלומר ויתור על תביעה ועל מאבק בלתי מתפשר למען שוויון מוחלט בהקצאת משאבי המדינה, קריאה לצדק חלוקתי בקרקעות, בתקציבי תרבות, בתכני הלימוד וקריאה לשיקוף כל האוכלוסיות והמגזרים בכל מוקדי הכוח של המדינה. כך נהגו חברי כנסת מזרחים שהתייצבו לצד מפלגות ליברליות ימניות או לצד מפלגות ליברליות שמאליות לכאורה כמו משה קצב, מאיר שטרית, סילבן שלום, או פואד בן אליעזר. טקס הקבורה הכרוך בוויתור על ייצוג זהות מזרחית יכול להיעשות גם על ידי סיגול מבטא עברי אשכנזי צח ו/או שינוי השם דוגמת מוסי רז או מירי רגב, היצמדות לקריירה צבאית מפוארת כמו מירי רגב, איציק מרדכי ושאול מופז, ויתור מוחלט על קשר ליהדות ולמסורת, או נקיטת קו לאומני קיצוני אנטי-ערבי שעשוי להרחיק מהמועמד/ת את החשד המיידי בבגידה או בזיקה כלשהי לערביות או למדינות ערב.

אלא שגם ההתנערות המוחלטת מכל סממן מזרחי לא סייעה בידי הפוליטיקאים/יות הללו להפוך לישראלים “טהורים”, ולא חסכה מהם את מנת הביזוי, ההלעגה וההנמכה כאשר ניסו לנפץ את תקרת הזכוכית בדרך לראשות המפלגה או הממשלה.

בין נשים מיליטריסטיות לאג’נדה פמיניסטית

יחסה של הפוליטיקה הישראלית לקבוצות מודרות או מוחלשות בחברה, כמו מזרחים/יות, אתיופים/יות, ערבים/יות ונשים, עדיין אינו כאל שותפים מלאים ושווים המייצגים ציבורים שלמים או אינטרסים קבוצתיים כאלה ואחרים, אלא כאל קישוט, עלי תאנה או מביאי קולות. מערכת הבחירות הזו החלה בנהירה וחיפוש אחר הייצוג הנשי, והיה נראה שמתחוללת כאן לא פחות מאשר מהפכה פמיניסטית שבה נשים מובילות את המפלגות הגדולות. אלא שלמרבה הצער, נהירה זו אינה מעידה על כוונה לשוויון מהותי או על שינוי גדול במעמדן הפוליטי של נשים בישראל. לא כל הנשים בכנסת מייצגות בהכרח אג’נדה פמיניסטית או כזו שמקדמת נשים. ציפי לבני למשל, לא מייצגת אג’נדה פמיניסטית כשם ששאול מופז לא מייצג אג’נדה מזרחית או ציבור מזרחי. כמו כן, ברור שבהירארכיית הפריבילגיות גברים כמוהו או כמו עמיר פרץ ממוקמים מתחת לנשים אשכנזיות כמו לבני או שלי יחימוביץ’.

אמנם בכנסת האחרונה חל שיפור ניכר בעיסוק ובחקיקה הנוגעת לזכויות נשים ויכולנו לראות את הדומיננטיות של פרלמנטריות מעולות כמו אורלי לוי ויחימוביץ’ החוברות לח”כיות פמיניסטיות כמו עליזה לביא, פנינה תמנו-שטה ומירב מיכאלי לקידום נשים וחקיקה חברתית. אבל אז בקיץ באה המלחמה בעזה והראתה לנו עד כמה הייצוג הנשי הוא קוסמטי בלבד: בבת אחת השיח אודות נשים וייצוגן היה כלא היה, וההנהגה הפטריארכלית, המיליטריסטית והאשכנזית ברובה צצה במלוא עוזה וכבשה את כל המסכים 24/7.

על רקע זה תמוה בעיניי שהפנו דווקא אלינו, נשים התומכות בש”ס, את השאלה “האם מאבק לשחרור אתני בא על חשבון מאבק לשחרור מגדרי?” הלוא שאלה זו כמעט ואינה מופנית לח”כיות כמו חנין זועבי ששמה בראש מעייניה את השחרור הלאומי, או לנשים מהימין כמו אורלי לוי, מירי רגב ואיילת שקד שמפלגותיהן או הן מקדמות אג’נדה מיליטריסטית, לאומנית או כזו שמדירה ערבים משורותיה.

על כן ברצוני להפנות בחזרה את השאלות לכל מבקרינו תומכי המפלגות האחרות: האם תרומה למפלגות שעסוקות בחרחור מלחמות ואינסוף מבצעים מקדמות את מעמד הנשים? האם נוכחותן ופועלן בימין לא מעצימים את הבעיה הביטחונית ואת הסבל האזרחי במטרה להימנע מעיסוק בבעיות החברתיות הקשות ובאי-השוויון? האם אינן מסייעות בכך לשימור הפריווילגיה הגברית, היהודית, האשכנזית? והאם ייצוג יתר של נשים אשכנזיות במרצ, נשים שיש להן אג’נדות חברתיות וליברליות נהדרות, לא בא על חשבון הדרת נשים מזרחיות פלסטיניות, רוסיות ופלסטיניות? האם גלאון, זנדברג ורוזין מוכנות לוותר על כיסאן לטובת השקופות כדי לממש את האג’נדה שלהן?

כמו כן ישנן שאלות הנוגעות לעצם הגדרתו של הפמיניזם בישראל: האם יש פמיניזם אחד או פמיניזמים שונים? האם נשים חרדיות מזרחיות ששמות את ערך המשפחה והולדת ילדים בראש מעייניהן לפני ערך המימוש העצמי והקריירה, ואינן מעוניינות להיות מיוצגות בכנסת, הן בהכרח נשים חלשות יותר? האם נכון לכפות את עולם הערכים והמושגים הפמיניסטיים עליהן? שאלות אלו מתבקשות בעיקר לנוכח העובדה שרוב רובן של הנשים המזרחיות בארץ עובדות בעבודות פיזיות קשות לשם הישרדות, ולא ממש עושות קריירה. קריירה מקצועית היא לרוב פריווילגיה של נשים אשכנזיות או כאלו הנשואות לאשכנזים, והיא מתאפשרת בזכות עבודתן של נשים מוחלשות שמחליפות אותן כעוזרות בית, מטפלות ומנקות, מורות ומחנכות, קופאיות ושאר עבודות שאינן מוערכות כלכלית או חברתית, ולעתים במעמד הנצלני ומדכא במיוחד של עובדות קבלן.

נראה אם כך שהפמיניזם הלבן שחרר בעיקר את הנשים האשכנזיות מעול עבודות הבית ומהדאגה לחינוך ילדיהן ופתח בפניהן את האפשרות לעשות קריירה מקצועית או פוליטית, אבל שחרור זה היה כרוך בדיכוי נשים אחרות.

עוד יש ברצוני לשאול: האם נשים בש”ס שבוחרות להשפיע באמצעות עבודה חינוכית שמקדמת השכלת נשים וסובלנות בין-דתית, כמו עבודתן המרשימה של הרבנית עדינה בר-שלום והרבנית יפה דרעי, חשובה פחות מייצוג בכנסת? האם ניתן לראות בפועלן עשייה פמיניסטית על אף שחרדיות אינן מיוצגות ברשימות החרדיות? אנו, הנשים המזרחיות המסורתיות במועצה האזרחית המייעצת של ש”ס, לא חשות שהמאבק האתני לשחרור מכבלי הדיכוי והשעבוד שכפתה עלינו ההגמוניה האשכנזית בא על חשבון השחרור המגדרי שלנו. בהשפיענו על אופיה של ש”ס, על הקמפיין שלה ועל ההבטחה הפומבית שקיבלנו מהרב אריה דרעי והח”כים של ש”ס במסיבת עיתונאים חגיגית להיות חלק מהמו”מ הקואליציוני והעבודה הפרלנמטרית של המועצה, אנו דווקא חוות בימים אלו העצמה נשית ומגדרית. 

להיפרד מהפמיניזם הלבן

הפמיניזם המזרחי המאורגן בישראל, כמו הפמיניזם הערבי, כונן עצמו מתוך הפמיניזם הליברלי הלבן. כחוקרת תרבות ומגדר במזרח התיכון, איני יכולה לענות על שאלות כבדות משקל אלו ואחרות מבלי לבחון את האבולוציה של התנועות הפמיניסטיות בעולם הערבי שממנו הגיעו אמהותינו או סבתותינו. ראשיתו של הפמיניזם הערבי מגולם בטקסט “תחריר אל-מראה” (“שחרור האישה”) של קאסם אמין שהפך לטקסט קאנוני בפמיניזם המערבי, ובפועלן של פמיניסטיות מצריות כמו הודא שעראווי ואחרות, לא היה אלא פמיניזם מערבי ליברלי חקייני שהציב את ערכי המערב החילוניים כנאורים ואת האסלאם כחשוך ומדכא נשים.

בהמשך, התפתח הפמיניזם הערבי לפמיניזם החברתי הסוציאליסטי הרדיקאלי של נוואל א-סעדאווי, מחברת הספר “מאחורי הרעלה”, ואחרות שאף הן ביקרו את הציוויליזציה האסלאמית והערבית. אבל בעולם הערבי כיום חל שינוי עמוק בתנועה ובהגות הפמיניסטית, שעיקרו מעבר לפמיניזם אסלאמי. הפמיניסטיות המובילות היום קוראות תיגר הן על הפמיניזם הליברלי המערבי והמבט האוריינטליסטי כלפי נשים במזרח התיכון, והן על הפמיניזם הערבי החילוני ככאלו שמדכאים נשים באמצעות הליברליזם הקפיטליסטי וחושפים אותן לניצול כלכלי ומיני אף יותר מהאסלאם. כך למשל, החוקרת המרוקאית הדגולה פאטמה מרניסי, לילה אחמד וסועד ג’זף, מנהלות מאבק על זכויות נשים ושחרורן, תוך שהן מכוננות פרשנות מחודשת לקוראן ולסונה ומחפשות לגיטימציה ע”י מציאת סימוכין למאבקן מתוך ההלכה האסלאמית.

לטענתן, השוויוניות טבועה בקוד המוסרי המוסלמי ואילו דיכוי הנשים ובידודן מקורו במנהגים מזרח תיכוניים עתיקים קדם-אסלאמיים. גם הפיכת הרעלה לסמל לאישור הזהות והתנגדות למערב ולאליטות פוסט-קולוניאליות ערביות, וערעור על עצם השימוש במושג המערבי “פמיניזם” כמתאים לתיאור מצבן של נשים ערביות או מוסלמיות (מושג שמעולם אגב לא חדר לשימוש בשפה הערבית), הם חלק מסימני ההיכר של מאבק הנשים כיום בעולם המוסלמי. בכך הם מייצרים פרדיגמה מהפכנית חדשה שמבססת אסלאם פרוגרסיבי, כזה המעניק לגיטימציה למאבקן ובו בזמן מתנגד לאידיאולוגיות מערביות דומיננטיות כמו חילוניות, קולוניאליזם מערבי, מודרניות וקידמה, לאומיות, קפיטליזם, ליברליזם וחברה אזרחית.

גם בפמיניזם המזרחי ובמאבקן של הנשים המזרחיות לשחרור ניתן לראות את אותה אבולוציה. הקו שמסמן את היפרדותו מהפמיניזם האשכנזי וכינונו העצמאי הוא פרישתן של הפמיניסטיות המזרחיות מהכנס הפמיניסטי הארצי בשנות התשעים בעקבות ויכוח על שיטת הייצוג לפי רבעים שהגתה ד”ר ויקי שירן ז”ל, וייסוד הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון בחוף הירוק בנתניה. הקמת תנועת “אחותי”, בה ניסחנו אג’נדה חברתית-כלכלית השמה בראש סדר העדיפויות נושאים כמו תעסוקת נשים ודאגה לפרנסתן, חינוך, דיור וכו’, לצד הדגשת זהות מזרחית תרבותית נבדלת, אף היא סימלה את ההיפרדות וכן את השחרור מהדיכוי מצד גברים מזרחים בקשת הדמוקרטית המזרחית (פרופ’ סמדר לביא תיארה זאת בפירוט).

בית מדרש “תדרשי” שנוסד ע”י נשים מזרחיות מסורתיות כמו דנה שמסיאן ופזית עדני מארגון “ממזרח שמש”, הינו שלב חדש נוסף במאבק הנשים המזרחיות, המבקש לכונן עצמו מתוך המסורת היהודית המזרחית מבלי להשתמש במושג הליברלי “פמיניזם”. זהו שחרור של נשים דרשניות שתובעות את המגיע להן מתוך פסיקות מתונות של רבני המזרח כמו הרב משאש ואחרים, שלב מתקדם יותר גם ביחס לפמיניזם של נשים דתיות אשכנזיות בעיקר, שמעלה על נס מנהיגות שופטות ונביאות בתנ”ך ושואב השראתו מגיבורות אלו.

פמיניסטיות מזרחיות טענו עקב תמיכתנו בש”ס, כי נשגב מבינתן כיצד אנו יכולות לטעון כי מדובר באקט משחרר. היו כאלו שאף טענו כי הפמיניזם האשכנזי והציונות שיחררו אותנו ואת האמהות שלנו מהפטריארכיה המזרחית העריצה, ואילו המהלך שלנו דוחף אותנו חזרה לאותו מקום. גם פמיניסטיות מזרחיות משמאל נזעקו נגדנו בטענה שאנחנו מחזקות את הימין. אבל אנחנו מבקשות לערער על הדיכוטומיות הציוניות האשכנזיות הפיקטיביות של ‘שמאל’ ו’ימין’, או ‘יהודים’ ו’ערבים’, או ‘חילונים’ ו’דתיים’, שאינן עולות בקנה אחד עם זהותנו ותרבותנו המזרחית ומפלגת אותנו ואת כוח השפעתנו בשדה הפוליטי. כי מהי אותה קריאת תיגר של נשים מזרחיות אינטלקטואליות כמו אפרת שני שטרית, ד”ר מירב אלוש לברון ואנוכי מעל במות תקשורתיות, תוך ערעור ניתוח המציאות, הפרשנות ועולם המושגים הפוליטי של מראיינים ומראיינות אשכנזים, אם לא כינון האישה המזרחית כסובייקט עצמאי ביקורתי אל מול מדכאיה?

בנוסף לכך, גם הגברים המזרחים הליברלים השתמשו ועדיין משתמשים בכוחם כדי להדיר נשים מזרחיות ממוקדי כוח באקדמיה, מארגונים מזרחיים ומהתקשורת. דווקא הידיעה הברורה שלא הם ולא אנחנו מתמודדים כרגע על כיסא בש”ס, והפרדה בין מטה הנשים של ש”ס לשאר חברי המפלגה, היא זו שאפשרה לנו לשאול מהם הדברים שאנחנו צריכות ומה הדרך הטובה ביותר להשיגם; כמובן בשיתוף גברים מזרחים חילונים, מסורתיים או דתיים במועצה האזרחית של ש”ס שרוב חבריה הן נשים, ובברית החברתית שלנו עם אריה דרעי והח”כים של ש”ס.

כמי שהייתה ממנהיגות מאבק עובדים נחוש ומוצלח, ומהפכה פמיניסטית תרבותית בשדה המוזיקלי דווקא במקום הכי פטריארכלי – התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, שבה הופיעו רק זמרים ופייטנים במשך 14 שנות קיומה הראשונות, כאשר כיום בכל קונצרט שלנו מופיעות נשים – אני בהחלט יכולה לראות את האופק שבו דווקא מתוך החבירה שלנו למפלגה כמו ש”ס יכולה להתחולל המהפכה המזרחית החברתית והפוליטית שאנו חולמות עליה. מהפכה שתבוא מתוך בית פוליטי מזרחי רחב ומכיל. מהפכה המונהגת ע”י נשים מקבוצות מוחלשות, שמבינות יותר מכולן את הצורך בהחזרת הרגש והחמלה לפוליטיקה הישראלית הן במדיניות הפנים החברתית והן במדיניות החוץ של מדינת ישראל.