לו היה אבנרי קופץ לברלין

לבו של אורי אבנרי נכמר למראה עלייתה של ברלין העברית (״צעירי ברלין, שובו לארץ״, 28.07, ״הארץ״). הוא מבחין בקופצים לגובה ונזכר ביוון העתיקה ובמשל של איזופוס: אתלט התרברב על הישגיו באי רודוס, שם קפץ לדבריו קפיצה שלא היתה כדוגמתה, ויעידו עדים! בא אליו פלוני ואמר שאין צורך בעדים, ״רודוס כאן, קפוץ כאן!״.

אבנרי מפציר בברלינאים שישובו לקפוץ בארץ שעזבו. הוא מנסה לשכנע אותם ואת עצמו שהגירתם ״מלווה בהבטחה עמומה לשיבה הביתה בעתיד שמעבר לאופק״. הפזמון הזה מוכר: ״יונתן סע הביתה״,״הוא עוד ישוב״,״מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור״. דור הצברים עמל במשך שנים לנטוע בלב ילדיהם ונכדיהם את הרושם שאין להם ארץ אחרת ושבסוף תמיד ירצו לשוב ״חזרה אל הביצה״. ואולם, לכל אידיאולוגיה יש סוף. רבים נוסעים כיום לברלין, וזה מעכיר את רוחו של אבנרי.

כדי להעניק משמעות לשנים של מלחמות ומאבקים, מבקש אבנרי שהברלינאים יקפצו לו. הוא מפנטז שהם יבואו כולם, אתלטים חסונים מברלין הדשנה, ויקפצו בחזרה למזרח התיכון, הישר אל תוך מדי המאבק שזנחו מאחור. שיקריבו קצת. קפיצתם חזרה הרי תיתן משמעות למפעל חייו, להקרבתו ולגבורתו שלו. בלעדיהם לא ברור עבור מה נאבק כל השנים. זאת בעצם השורה התחתונה של תרבות הפראייר המפוארת שהקימה יהדות השרירים הצברית: כל דור מוליך את הדור שאחריו אל גבורה והקרבה חדשה, אל מלחמה והשחתה נוספת, אל הלם הקרב, אל ייסורי המצפון. ובלבד שהדור הקודם לא ייצא פראייר. שלא יתברר שהקריב, השחית, התחרט, ישב בכלא או שבר את שתיקתו לשווא.

אבנרי, אף על פי שאינו צבר, קורא לצעירים ״הדרושים לנו בארץ״ לחזור, להתפקד ״לדגל״, ״למאבק״,״להסתער על הפוליטיקה״,״להקים כוחות חדשים״,״לכבוש את השלטון״. הוא מדמיין את הברלינאים ״הנמרצים, היצירתיים ובעלי היוזמה״ כמעין יחידת עילית שסרה מדרכה למחוזות רחוקים, כמו חייליו של קסנופון התועים בערבות פרס. אבנרי ״רוצה לצעוק״ עליהם ולהזכיר להם עד כמה הם חיוניים למערכה, למאבק ׳על הבית׳. אך אם במקום לבקש מהם לקפוץ חזרה היה קופץ בעצמו לכאן, לברלין, היה מגלה שהרבה מהם בחרו בחיים כאן בדיוק כדי לצאת ממעגל ההקרבה למען ״המולדת״. אם היה מגיע לכאן, היה אבנרי מוצא חיי יצירה פוריים ומעורבים פוליטית, בעברית ובשפות אחרות, לאו דווקא מתוך תשוקה לגבורה או לתהילת לוחמים.

גם ותיקי המלחמה האתונאים נטרו טינה לצעירים שלא לקחו חלק במאבק. במחזהו ״צרעות״ דימה אריסטופנס את מקהלת הווטרנים הממורמרים לצרעות המתגודדות ברטינה קולקטיבית אל מול המשתמטים הצעירים, הלא הם דבורים ללא עוקץ שלא משלמים את המחיר שהוריהם שילמו לפניהם. ואכן, רבים ממי שבחרו לחיות בברלין השאירו את עוקץ המיליטריזם מאחור. ומה יהיה על הארץ שאליה אבנרי מבקש שיקפצו לו? מי ידאג לה אחרי שהעוזב האחרון יכבה את האור? התשובה מצויה בעצם המשל שהוא מביא על הקופץ ברודוס.

״רודוס כאן!״ עונים כאמור לאתלט שמתרברב על רודוס הרחוקה. רודוס יכולה להיות כאן, שם, או בכל מקום אחר. המקום, בסופו של דבר, אינו חשוב. היהודים שכינו את וילנה במשך מאות שנים ״ירושלים דליטא״ בעצם אמרו ״ירושלים כאן!״ וכיום, מי שלא רוצה לחיות על החרב בארץ התנ״ך על גבול מואב, יכול לחיות חיים לא פחות פוליטיים במואביט, הלא היא השכונה בברלין שבה נרשמים הפליטים החדשים שמגיעים לעיר.

Hic Rhodos, hic salta!