אנחנו מטרה קלה

לא צריך הרבה כדי להכתיר ולהשליט את הפוליטיקה של הייאוש במחוזותינו. מספיק ראש ממשלה המדופלם בשימוש בשיח ההפחדה וההסתה, שרים ובכירים אחוזי אידיאולוגיות ימניות קיצוניות שלא בוחלים בשום אמצעי כדי להשיתן במרחב הכללי, ותקשורת מגויסת צמאה לדם שלא שואלת שאלות ומתגייסת כמעט אוטומטית לשיח השנאה.

במציאות שהייאוש שולט בה ומצייר את פניה, כל מה שנותר לאזרחים הוא להתכנס פנימה לתוך עצמם, אל המרחב הפרטי שנותן להם אשליה של תחושה מוגנת או שליטה יחסית, ולהפקיר את המרחב הציבורי והזירה הלאומית בידי השליט ופמלייתו. זהו אם כן חלומו הרטוב של כל שליט – אזרחים אפאתיים ומיואשים, שקל לשלהב אותם מדי פעם כנגד קבוצה אחרת במין ריטואל קבוע על מנת להוציא קיטור, ולא לעסוק בשאלות הגדולות והמהותיות של שלום והסדר מדיני, כלכלה ורווחה, יוקר המחייה ומצוקת הדיור, חינוך ופערים חברתיים. לצערי, פה פה כמו בכל מקום אחר בעולם, תמיד תהיה סיבה מספיק טובה כדי להצית את אש השנאה כלפי האחר הערבי.

המציאות המחרידה של גל השריפות בימים האחרונים כילתה את הבתים, העצים והתקוות בקרב האזרחים, יהודים וערבים כאחד, לחיים שפויים. במהירות הבזק ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר החינוך נפתלי בנט, השר לביטחון פנים גלעד ארדן ועוד ועוד “מנהיגים” וקובעי דעת קהל יצאו בהצהרותיהם הצפויות מראש, בהם הם מאשימים את הציבור הערבי בגל השריפות, מאיימים ומפחידים ובעיקר מלבים את להבות השנאה. זה הפך לטקס צפוי וידוע מראש – לפני שחוקרים גוזרים את הדין ולפני שבודקים כבר יש אשם ויש עונש קולקטיבי כנגד ציבור שלם. ההוקעה והגינוי של הנציגים והמנהיגים של החברה הערבית ושל בניה ובנותיה לא ישנו במאומה.

הרי אנחנו מטרה קלה להשנאה ולהפחדה, לא צריך אפילו להתאמץ, מספיק להזכיר את המלה ״טרור״ כבדרך אגב בדיווחים הבלתי פוסקים מהזירות השונות של האש והמלאכה כבר תמה והושלמה. שום מאמץ כבר לא ישנה את “העובדות” שנקבעו בשטח ושום הצהרה, גינוי או מעשה לא יעמדו בסתירה עם “העובדה” שיש מי שהארץ הזו יקרה לו ויש מי ששורף אותה ומכלה בה את זעמו ושנאתו.

שוב דמותו של הערבי מצטיירת בסופרלטיבים של שטנות, רשעות, הרס ומוות. ומכאן הדרך אל הייאוש היא חלקה וחד סטרית. הייאוש הקולקטיבי של הציבור בישראל גורם לו לא לעשות מאומה, לא לדרוש דבר מהמנהיגות שלו ולא לרצות לשנות את המצב הקיים. הוא כבר מאמין שאין לו שום אלטרנטיבה. והייאוש הזה איננו רק מנת חלקו של הציבור היהודי – הוא מחלחל בתוך החברה הערבית ושורף את חלומותיהם של צעיריה ומבוגריה כאחד. הציבור כבר מאס בלהיות האשם האולטימטיבי, מאס בעמידה כל פעם מחדש אל מול גלי השנאה והחשדנות וניסיון להצטדק ולהסביר את עצמו, ולהוכיח ללא הועיל שגם הוא חפץ בחיים ושגם לו יש תקוות וחלומות. גם אותו הפריחה של הנרקיסים בעקבות הגשם הראשון בהרי הכרמל מרגשת כל פעם מחדש.

היום יותר מאי פעם עלינו, יהודים וערבים כאחד, נשים וגברים, להתנגד לשיח הייאוש הזה ולחשוב על אלטרנטיבות שמציעות תקווה ושפיות, לפני שהשריפה הבאה תכלה את האדמה הזו.