הרחוב הישראלי, מסתבר, מזועזע מהמיליטנטיות שבאיור רובה M16 מודפס על חולצה, אירוני כשזוכרים שאנשים מסתובבים בישראל עם נשק חם במרחב הציבורי ולהטוטים של מטוסי קרב בשמיים נחשבים חגיגה
היום הרגשתי את העצב וריח המוות ממלאים את ריאותיי שנשמו את אוויר יאפא. חזרנו לשגרה, אבל יש ילד הרוג, משפחה שכולה וחברה שלמה שקיבלה עוד צלקת באוסף צלקות ההרג של צעיריה
הכשל של בית המשפט הישראלי מתגלגל אד אבסורדום במקרה של דארין טאטור. התיק כולו – מהשיר שכתבה ועל לפרוטוקול הדיונים – נופל וקם על יכולות התרגום של המערכת מערבית לעברית, ואלה, איך לומר זאת בעדינות, בעייתיות ביותר
במשך שנים שלט הכיבוש בקולנוע הפלסטיני וכל התמודדות של הפלסטינים עצמם עם דיכוי פנימי וחיצוני נדחקה מפאת צו השעה. סרטה של מייסלון חמוד "לא פה, לא שם" מסתכל לתוך החברה פנימה, מבלי לקיים דיאלוג עם יהודים, ומערער בשיטתיות על סטריאוטיפים
הגיע הזמן לשינוי תרבות ההתנגדות בחברה הערבית. פרישה מהכנסת, למשל, תאפשר בניית פלטפורמה חדשה למאבק, כזאת שמקבלת את הלגיטימציה שלה מהרחוב הערבי הפלסטיני בתוך ומחוץ לקו הירוק – בלי קשר למוסדות הרשמיים
הקריאות לתפילה וצלילי פעמוני הכנסיות אינם אקטים פוליטיים, כי אם חלק אינטגרלי מזהותנו ומזהות ערינו. ״חוק המואזין״ שמלווה בסיסמאות שקריות על ״איכות חיים״ יהודית בלבד מוביל אותנו צעד נוסף לקראת הטרנספר של ערביי ישראל
צעדתי בהפגנה ביפו בשישי האחרון לא מתוך סולידריות, כי אם מתוך הכרה – הכרה בכך שאני חלק מקבוצה מדכאת, שגברים מדכאים נשים מדי יום ובעזרת כלים אלימים, ושגברים המאמינים בשוויון מגדרי חייבים לאתגר את עצמם באופן קבוע
מותו של שמעון פרס חידד את הבלתי אפשרי בתפישות הרווחות של "דו-קיום" ו"השתלבות". ישראלים שגינו את החלטת הרשימה המשותפת לא להשתתף בלוויה, ניסו להגן על הערכים היפים שהם חושבים שהם מייצגים וציפו להצהרת אמונים של הערבים. אבל אלה סירבו להתפקד
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
