פעם אחת ולתמיד: פירוק האיוולת הכאילו מתונה הזאת של ליברמן שנקראת “אריאל לישראל, אום אל-פחם לפלסטין”, או בכלל – הרעיון ההזוי הזה שניתן להזיז קווי גבול מעל לאוכלוסיות
כשותף למאבקים רבים ולאחר אינספור אכזבות מהמערכת הפוליטית בישראל, הגעתי למסקנה שצריך לשנות את כללי המשחק. מאחר שרובנו לא עולים על בריקדות ולא מאתגרים את המערכת ברחוב, הכלי היחיד שנותר לנו הוא לא לשחק
מראיינים “מקצועיים” כמו שרון גל ורינה מצליח ניסו לדחוף לח”כ חנין זועבי מלים לפה, והתעקשו בצורה כוחנית ומקוממת שתגיד את מה שהם רצו שתאמר; כי אוי ואבוי לה, לח”כ זועבי, אם יהיה לה קול משלה. אבל היא סירבה להיות ערביית המחמד שלהם
נסיעתו של מג’ד כיאל לכנס בביירות הרבה יותר חשובה מזכותו למלא את תפקידו כעיתונאי. הרבה יותר בסיסית. זו זכות שצריכה להיות שמורה לו ללא קשר לעיסוקו – היא שמורה לו בהיותו אדם, ערבי ופלסטיני, שגמע בשקיקה מהשפע התרבותי שביירות סיפקה ומספקת לנו בנדיבות
יחד עם שותפינו בשמאל הפלסטיני בחברון אנו מבקשים לומר בקול ברור: בצורתו הנוכחית, המשא ומתן המדיני הנוכחי הוא רק עוד כלי של שליטה והעמקת הכיבוש. אין בו לא תקווה ולא סיכוי לחיים טובים. המחיר האפשרי היחיד של הסדר שלום ידוע ואין אחר מלבדו
בין מרוקו לאשדוד, בין ביאליק לבן גוריון: פרק ראשון מספרו החדש של סמי שלום שטרית, “יהודית ודמוקרטית: מבחן בְּחינוך – חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה” בהוצאת בימת קדם
מלחמה מודרנית היא לא רק טנקים, היא בולדוזרים. לא עושים אותה רק במפציצים אלא גם בתוכניות מתאר. כן, זו מלחמה שהמדינה מנהלת, ואנשים נפגעים בה: הבריאות שלהם, התקוות שלהם, העתיד שלהם. הכבוד האנושי והלאומי שלהם. נאום מעצרת יום האדמה בסח’נין
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
