תחרות הנאורות: על הביקורת העצמית בשמאל

בוקר אחד יצא אדם מביתו וראה מולו ים של כלי מלחמה, שוטרים חמושים מכף רגל עד ראש, ניידות, בולדוזרים, ושנאה. כשניסה לנהוג הרחק מביתו התגודדו סביבו שוטרים וירו בו. הוא מת כעבור חצי שעה, אחרי שאיבד שליטה על המכונית ודרס שוטר, איבד דם ולא קיבל טיפול רפואי. מיד קראו מעל כל במה אפשרית שהוא טרוריסט, מחבל, איש דאעש. ואז קרתה הטרגדיה האמיתית – חמשת אלפים א.נשים הפגינו בזעם על הרצח שלו והחזיקו, שוד ושבר, שלטים שכתוב עליהם “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים”.

על פי המאמר של דניאל רביצקי באתר זה: “יש כל כך הרבה אי דיוקים ודיסוננס במשפט האחד הזה, עד כי לפעמים נראה שדווקא הוא זה שמעצים את הסטטוס-קוו של האפרטהייד וההפרדה, ומנציח את הדיכוי כלפי הפלסטינים.” למרות הטון האירוני שנקטתי, אני לא חושב שרביצקי נמצאת בדעת יחיד(ה), ואין ספק שיש הרבה מאד ביקורת שאפשר להטיח בהפגנה נגד הריסת בתים שהתקיימה במוצ”ש ה-5 בפברואר בתל אביב. יחד עם זאת, לדעתי חשוב גם לזכור שיש דברים גרועים יותר מחד”ש ואפילו נוראים יותר מהשמאל הציוני.

לפעמים נדמה שהאויב שלנו הוא אלה שקוראות לעצמן שמאל, אבל הן לא בדיוק כמונו. השיח הרדיקלי כל כך גדוש בחשיבה ביקורתית שמוכיחה שוב ושוב שהשמאל הוא גברי, ולבן, ושבע, ואגוצנטרי, וקולוניאליסטי, ועיוור – עד שאפשר לחשוב שאין בכלל ימין.

אני לא מוציא את עצמי מהכלל: גם אני נאנח בבוז כשאני רואה שלט שלא-מתאים-בדיוק-למה-שאני-חושב-שהוא-הדבר-הכי-נכון-שצריך-להיות-כתוב. גם אני מתעצבן משמאל לא-רדיקלי על בסיס יומיומי. כל מה שאני כותב כאן, גם על עצמי אני כותב – יש עיסוק לא פרופורציונלי בביקורת של מי שהכי קרובות אלינו, עד שנדמה שהן מקור הרוע. הגישה הזאת בעייתית לא רק בגלל שהיא צדקנית ומעייפת, לא רק בגלל שהיא מסיחה את הדעת מהיריבות האמיתיות שלנו; היא הרת אסון בגלל שהיא משתקת. היא מעודדת אותנו שלא לעשות, ומאותתת לאחרות שעדיף להן לא לעשות כי הן לא יודעות, הן לא מבינות, הן טועות.

אני לא יודע מה המקור של חוסר האיזון הזה בשיח שלנו. במידה מסוימת, אני חושב שהוא נולד כתוצאה מכך שהחשיבה הביקורתית היא הכלי החזק ביותר שיש לנו להתמודדות מול אינטרסים ופוליטיקות נסתרות, והכלי הזה נשאר קצת מיותם בימינו עם ימין שהוא כל כך בוטה ולא מסתתר ומול משפטים כמו “הערבים נוהרים לקלפיות”. כך, את השותפות הפלסטיניות אנחנו מרגישות שאין לנו זכות לבקר, ואת הימין אין טעם לבקר, והכלי הזה נשאר רלוונטי רק כלפי פנים. סיבה אחרת, לעניות דעתי, היא צרות עין. יש תחושה עמומה שאנחנו בתחרות, ושאם אין לנו סיכוי לגרום לשינוי פוליטי – לפחות נהיה יותר צודקות מכל האחרות. אולי אנחנו גם מאמינות שעל מי שקרובות אלינו יש לנו יותר סיכוי להשפיע.

אני לא מתכוון לכתוב כאן קריאה נרגשת לאחדות שורות. אני עדיין מאמין שכוחנו גם בשוני. אני לא רוצה להציע להפסיק לדבר על השמאל, אני מאמין שחשוב שנמשיך להיות ביקורתיות כלפי השיח שלנו ושל הקרובות אלינו, ואין ספק שאנחנו מוכרחות להציב גבולות – לא כל מי שיושב באופוזיציה הוא בן ברית, בטח לא הרצוג, בטח לא לפיד. אני מציע, לעצמי ולמי שמרגישה כמוני, לא להוריד שכבה של חשיבה ביקורתית אלא להוסיף אחת. ביקורת עצמית; כשאני אתחלחל מאמירה לא מספיק מודעת, או מפעולה לא מספיק רדיקלית, אני אשאל את עצמי – מה מקור הרגש הזה? את מה הוא משרת? האם הוא נובע מצרות העין שלי, מהתנשאות? האם הוא מבטא באמת פער אידיאולוגי בלתי ניתן לגישור?

לשאלות האלה לא תהיינה בטח תשובות חד משמעיות, אבל אולי הן תעזורנה לי לזכור שאני לא האדם שסובל מהמשך הסטטוס-קוו, ושההפגנות, האמירות, וההתארגנויות הפוליטיות לא צריכות להישפט על פי כמה שהן מוצאות חן בעיני, אלא על פי הסיכוי שלהן לשנות את המציאות שבה אנחנו חיות.