"איך ייתכן שאותו גוף שמחלל קברים של מוסלמים הוא אותו אחד שעושה פרויקטים שלמים לחודש רמדאן?" כאשר עיריית תל אביב משתלטת על אירועי רמדאן ביפו, החודש הקדוש הופך לחגיגה של דו-קיום שמוחקת את הקיום המוסלמי בעיר
המראות של הימים האחרונים לא מותירים מקום לספק: אנחנו עמוק בתוך משטר אפרטהייד שנדרשת מידה גדולה של כוח ברוטאלי והתנהלות אלימה כדי להבטיח את שליטתו. תתמודדו עם האמת, מעולם לא היה פה דו קיום
מודל השינוי והשלום חייב להתחיל בהכרה שחגיגת ניצחון בריקוד דגלים תמים לכאורה היתה ועדיין מבוססת על כוח הזרוע. כדי שתשכנע את ההזויים מהשמאל שהם טועים, עליך קודם כל צריך לצאת חוצץ נגד האלימות המדינתית והעצמאית של קבוצות לאומניות
ההתנגשויות הנוכחיות בערים ה"מעורבות" הן תוצאת התהליך המשולב של התנחלות, ג'נטריפיקציה ודחיקה. אבל ליבוי האש על ידי המתנחלים המאורגנים עשוי גם לקדם את החרפת הנישול של התושבים הפלסטינים
מנהיגים לא נכבדים, נמאסתם עלינו. אנחנו חייבות לעצור את זה. אנחנו שחפצות בחיים. אנחנו שעוד לא הצטרפנו לכת היגון והמוות, הסגידה להמנון ולדגל. אנחנו שיודעות שאפשר לחיות אחרת. כי אין פתרון לחיים פה מלבד חיים בשוויון מהותי, רב-מימדי ועמוק
מותו של שמעון פרס חידד את הבלתי אפשרי בתפישות הרווחות של "דו-קיום" ו"השתלבות". ישראלים שגינו את החלטת הרשימה המשותפת לא להשתתף בלוויה, ניסו להגן על הערכים היפים שהם חושבים שהם מייצגים וציפו להצהרת אמונים של הערבים. אבל אלה סירבו להתפקד
המצב הפוליטי והיחסים בין ערבים ליהודים בישראל הגיעו לשלב כזה שבו אין מנוס מהכרה בכישלון השותפויות הערביות-יהודיות כאמצעי, שותפויות שבסופו של דבר משרתות את רעיון החלוקה וההפרדה. הגיעה העת לשותפות כיעד אסטרטגי המדברת בשפת הפיוס ההיסטורי בין שני העמים
השיח הפוליטי של החברה הערבית צריך להציג אלטרנטיבה חברתית, כלכלית ופוליטית שבמסגרתה אנו פורצים את הגטו היהודי במזרח התיכון ומתנתקים ממנו, בכדי לחזור להשתלב באופן טבעי עם עמי האזור
אכילת חומוס משותפת הפכה סימן לפעילות ששום דבר פוליטי משמעותי יכול לצאת ממנה, לשיא קלישאת ה״דוּקִי״. אך בימים אלה דווקא לאכול חומוס ביפו היא פעילות של סולידריות עם בעלי עסקים ערבים המתמודדים עם חרם גזעני