פרץ וגבאי הם לא מרציאנו או בן הרוש

מכל עבר אנחנו שומעים על המהפכה שעוברת מפלגת העבודה, מעצם כך שהיא מעמידה בקודקוד המירוץ לראשותה שני ישראלים-מרוקאים ויוצאת נגד “המסורת האשכנזית” שלה. אך יתרה מכך, רבים מסמנים את המפנה לכאורה הזה כמהלך שיבריא את המפלגה ויביא סוף-סוף את הבוחרים שנטשו למפלגות המרכז, ובעיקר את “האלקטורט המזרחי” המהווה לרוב את המסה הקריטית שיכולה להחזיר את העבודה חזרה לשלטון.

האלקטורט המזרחי נוטה להיתפס כלא מחויב מפלגתית, כאשר בין הסיבות חוסר בית פוליטי מובהק, התמיינות היסטורית אל תוך מפלגות עם תשתית ציונית-אשכנזית וניסיון של מנהיגיו להיטמע בתוך מפלגות מסורתיות. והנה כאן הציבור המזרחי, “הליכודניקי”, זה שיכול להמליך ראשי ממשלות, אמור למצוא את עצמו בדמות זהותם של ראשי המפלגה החדשים. אז רק כדי לסבר את האוזן; מפלגת העבודה הנוכחית לא תיקנה את החטא המפא”ינקי הקדמון שלה, היא רק העבירה את בוחריה ללפיד ולמפלגות המרכז. הוואקום שנותר, לצד הניסיון להצטרף לשיח הרב-תרבותי האופנתי, הביאו את המפלגה לנסות אפיקים חדשים. אבל האפיקים הללו הם “אפיקים גנאלוגיים”, כלומר הם עוסקים בצורה ולא במהות הפוליטית והתרבותית.

פרץ וגבאי (במלעיל) הם לא מרציאנו או בן הרוש. והחברה הישראלית הנוכחית אם תרצה לתקן את חוסר שיוויון ההזדמנויות שהיא מציעה, תוכל לעשות זאת רק כשתדע לבחור מועמד/ת לראשות הממשלה שמיצגים בחייהם את הפריפריה העמוקה – יהיו אלו מזרחים בני השכונות או ישראלים-פלסטינים – מועמדים שהם לא תוצר של כלכלה מופרטת או עסקנות מפלגתית רבת שנים המציבה אותם כסיפור הצלחה ישראלי ומנקה אותם מהסממנים השליליים לכאורה הקשורים בתרבות המזרחית הישראלית (תרבות לא מערבית, דמיון גדול מדי לערביות, מסורת ודת). כל אלו, כך אפשר לקוות, יכולים לייצר מנהיגה שמגיעה מהשטח, מנהיג שבעצם חוויית החיים שלו יידע לשרטט את עיקרי השלטון סביב עקרונות חברתיים ומדיניים המניחים את האזרח הפגיע במרכז המגננה השלטונית, ויסייע לו להגיע אל חיים בטוחים יותר הכוללים בתוך זה תפיסות מדיניות, כלכליות ותרבותיות.

כל מה שקורה כרגע במערכת הפריימריז של העבודה הינו קפיטליזם בחסות פוליטיקת הזהויות, מצד אחד, והכחשה גורפת של הזהות המעמדית-אתנית בישראל. פרץ וגבאי, מתוך זהירות פוליטית מחושבת ומובנת מצידם, מחזרים אחרי קולות ותיקי המפלגה ומבטלים על הסף את הדיון האתני בישראל אך במקביל גם קורצים לקהל הצעיר יותר, הן האשכנזי והן המזרחי, זה שיודע לזהות חברה ישראלית פוסט כור היתוך ולדבר במונחים של קבוצות תרבותיות. אולם הקריצה הזו היא קריצה קוסמטית, המאפשרת שימוש שטחי בזהות מבלי להתעמת הם הקורלציה הפוליטית שלה; וכך אנחנו נשארים סטריליים ומשמרים את השיח המרכזי – לא מחדשים דבר כפי שגבאי מבקש לעשות ולא מתעדכנים מן הטעויות כפי שפרץ טוען לזכותו, וזוהי כמובן לא מהפכה בזהות של מפלגת העבודה אלא במקרה הטוב, עדכון תוכנה.

אחד הדברים הבולטים שיצטרכו המועמדים לעשות אם ירצו לעורר שינוי הכרה אמיתי ולא קוסמטי, הוא לדבר על המרוקאיות הישראלית שלהם. לא מתוך פולקלור או טיקט, אלא מתוך הוויה רצינית של ההזדמנות להנהגה אחרת: להביא את השוליים אל המרכז, לדבר אל הזהות הערבית המצויה בקרב רבים מאזרחיה של ישראל ובכך להחליש את הניכור שחווה ישראל אל המרחב וישראלים בני המרחב המוסלמי לעצמם, לדבר על התשתיות שבנתה מפלגת העבודה כמפלגה המייסדת – תשתיות מהן סובלים ישראלים רבים עד ימינו, ולהעלות לדיון שאלות הקשורות בצדק חלוקתי, מסי ירושה, דיור ציבורי, הסללה בחינוך, מחיקה תרבותית והחייאתה, והפערים בתקציבי התרבות.

המנהיגים החדשים של מפלגת העבודה לא יכולים להרשות לעצמם לברוח מעיירת הפיתוח או מהמעברה שבה גדלו, הם לא יכולים לברוח מהאחים והאחיות שלהם, מהאחיינים והאחיניות שלהם ומהסיפור של הוריהם – לא רק כפצע פתוח שהמדינה לא באה איתו חשבון, אלא כגורם מהותי באי השיוויון בישראל, המציב את ההזדמנות של ילד מעפולה או מדימונה כבלתי אפשרית ביחס לזה המגיע מרעננה או גבעתיים.

אני לא יודע אם שנים של מחיקה עצמית יוכלו להוליד את השפה המתבקשת הזו. ובכל זאת יש פה פתח להזדמנות ועל המועמדים לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים. מבחינתם זה גם אפשרות להיכנס להיסטוריה.

———————————————————

ובקשה קטנה מאיתנו

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

♦ לחצו כאן כדי להמשיך לתרומה ♦