• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

למה בעצם לדבר על שלום

שיח השלום כל כך מעוות שהוא גורם לישראלים לחשוב שלא הכיבוש עצמו הוא פשע, אלא ההסתה נגדו, וכי על הפלסטינים להתנער מכל סימן של התנגדות על מנת להיות “זכאים” לסיום הכיבוש
ראיף זריק

הרטוריקה של השלום כפתרון עתידי לסכסוך תורמת לטשטוש מהות הבעיה: הפלסטינים לא רוצים שלום. שלום נתפס כמצב המנוגד למלחמה, אבל הפלסטינים אינם במצב של מלחמה עם ישראל – הם נמצאים תחת כיבוש והם נלחמים בכיבוש, ובכיבוש יש כובש ויש נכבש. בעוד שמלחמה מניחה סוג מסוים של סימטריה, הרי שכיבוש מניח את ההפך הגמור של הסימטריה המדומה הזאת.

הימצאם של הפלסטינים תחת כיבוש מביא אותם להיאבק על חירות, עצמאות, הגדרה עצמית פוליטית ושגשוג כלכלי. הם רוצים לשלוט בגבולות ובמשאבי הטבע, ודורשים ריבונות על גורלם. השלום יכול ואמור להיות התוצאה של מאבקם, וניתן להניח ולקוות כי עם שאינו נמצא תחת כיבוש ושאינו חי במחנות פליטים, יהיו לו כל הסיבות לחיות בשלום. אפשר גם שזו תהיה דרישה ישראלית ביחס לסופו של הליך שיבטיח כי הסכסוך לא יימשך אחרי סיום הכיבוש ומציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים. אבל השלום – במובן של שקט, אי-התנגדות והשלמה – לא יכול להיות התנאי המוקדם לניהול של משא ומתן; שלום יכול להיות רק תוצאה של תהליך.

הרציונל של ממשלת ישראל הנוכחית, גורס כי על הרשות הפלסטינית להפסיק את ההתנגדות לכיבוש. אבל מדוע להפסיק את ההתנגדות לכיבוש כל עוד הכיבוש נמשך? ההתנגדות תיפסק בסיום הכיבוש, ולהפוך את הפסקתה לתנאי לשלום ולדרישה לקיום משא ומתן כמוה כהשגת שלום תוך השארת הכיבוש על כנו. באופן זה, מה שמכונה ״תהליך השלום״ הוא מהלך שמטרתו להנציח את הכיבוש ולא לסיימו. אבל אם שלום – במובן של היעדר הסתה והיעדר התנגדות לכיבוש – הוא תנאי למשא ומתן, כלל לא ברור מדוע יש צורך ומקום לקיים משא ומתן מבחינתה של ישראל, שכן במקרה כזה השלום כבר כאן.

מדוע להפסיק את ההתנגדות לכיבוש כל עוד הכיבוש נמשך? ההתנגדות תיפסק בסיום הכיבוש, ולהפוך את הפסקתה לתנאי לשלום ולדרישה לקיום משא ומתן כמוה כהשגת שלום תוך השארת הכיבוש על כנו

כך שהפרדוקס בהבנה הישראלית מנציח את ההיגיון של הכיבוש: אם יש התנגדות לכיבוש, אז אין מקום למשא ומתן עם הפלסטינים כי הם מסיתים. מצד שני, אם אין התנגדות לכיבוש אז כלל לא ברור מהי הסיבה ומה התמריץ לנהל משא ומתן לקראת הסדר כלשהוא, כי בעצם אין סכסוך.

מי שמסתכל על המתחולל בשיח הציבורי הישראלי יכול להבחין בניסיון המודע והמכוון של הימין לייצר גבולות חדשים לגבולות לשיח זה: אם פעם הייתה המדינה היהודית-דמוקרטית וזכות ההגדרה העצמית של היהודים בלב הקונסנזוס, הרי שלגרעין הזה מצטרפת היום קליפה עבה – ההגדרה העצמית הזאת היא בכל ארץ ישראל/פלסטין מהים עד הנהר. לאט-לאט הופך כל מי שכופר באמת זו או בזכות זו כמי שכופר בעיקר. אם הוא יהודי, כמו אנשי/נשות בצלם או שוברים שתיקה, אז אסור לדבר על הכיבוש. ואם הוא פלסטיני, הרי שאסור לו להתנגד לכיבוש. רק עיוור לא רואה את הקשר בין השניים. ההתנגדות לכיבוש עוברת תהליך דה-לגיטימציה מואץ ביותר, הן בפוליטיקה הפנים-ישראלית והן ביחסים עם הפלסטינים.

בעתיד הנראה לעין אין שום סיכוי להסדר. זה רע, אבל יש דברים גרועים מזה. אחד מהם הוא לאבד את עולם המושגים הבסיסי שבאמצעותו נוכל לתאר את הדרכים הצודקות של המאבק. לאבד את עולם המושגים שבאמצעותו נוכל לחלום ולדמיין עולם אחר, צודק ושוויוני יותר. שיח השלום שהתפתח במחוזותינו – החל מתהליך אוסלו ועד היום – חולל עיוות כזה שגורם לישראלים לסבור ולחשוב כי הסתה נגד הכיבוש היא פשע, וכי על הפלסטינים להתנער ממנה על מנת להיות “זכאים” לסיום הכיבוש. בכך הימין בונה על הרטוריקה של חלק ניכר מהשמאל.

גם אם הרשות הפלסטינית אימצה את הרטוריקה הישראלית ומתחילה להכחיש את עצם קיומה של ההסתה, אל לישראלים להשלות את עצמם. מצד שני, מי צריך שלום עם הרשות הפלסטינית הנכנעת לכיבוש ומאמצת חלק משפתו ומאוצר המילים שלו? שיהיה ברור, לא ההתנגדות לכיבוש היא פשע. הכיבוש עצמו הוא הפשע.

ד”ר ראיף זריק הוא משפטן וחוקר, המנהל האקדמי-שותף של מכון מינרבה באוניברסיטת תל אביב ומרצה למשפטים במרכז האקדמי כרמל

למאמרים נוספים על הכיבוש

כנראה שיעניין אותך גם: