• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

זה קרה, ואני הייתי חלק מזה

לקיחת האחריות של פושעים ומשתפי פעולה על חלקם בפשע היא שלב הכרחי בתהליך מאוחר של תיקון חברתי. לעתים היא גם מעניקה לנו הצצה נדירה לתודעתו המסוכסכת של החייל הפשוט, כפי שקרה בסוף השבוע האחרון עם עדותה של שולמית מליק על חטיפת הפעוטות במעברת קדימה

בעדותה המטלטלת מסוף השבוע האחרון (7 לילות, 11.08), שולמית מליק לא מספרת משהו שלא ידענו עד היום. אלפי העדויות של משפחות החטופים על האירועים ידועות לנו במשך כמה עשורים, ואפילו מספר לא מבוטל של עדויות מטעם אנשי צוות ומעורבים אחרים כבר הונחו בפני ועדת החקירה הממלכתית. כך למשל כתבה לוועדה צביה כהן, אחות ממוצא תימני שעבדה כאחות מתלמדת במעברת עין שמר: “… ואני עדה כי לקחתי מספר תינוקות לביה”ח בחיפה עם אמבולנס בהוראת האחות הראשית וכאשר העזתי לטעון שהילד בריא ושאין לו שום מחלה ננזפתי בגסות, ואיימו עלי שאפוטר אם לא אעשה את מלאכתי כנדרש. כאשר שאלתי מדוע הילד אינו חוזר לאחר מספר ימים? או האם אפשר לקחת את ההורים לראותו? שוב ננזפתי”. (מתוך תיק ועדת קדמי – עד שהוזמן ע”י הועדה – צביה כהן – 5/96)

לאורך השנים עלתה תמונה דומה גם מעדויותיהן של רוז’ה קוז’ינסקי, נלי ינאי, יהודית דוראני, דבורה אלטר, יהודית מורטוג’יה ונוספים; את כל העדויות הללו קברה המדינה תחת חיסיון שהוסר רק לפני מספר חודשים (חומרים רבים עדיין חסויים ואף הוגבלו לאחרונה תחת מנגנון חשיפה חדש ובעייתי אף יותר). אז למה בעצם אנחנו צריכים את העדות של שולמית מליק? מה בכל זאת שונה בעדות הזאת?

“לא היה צריך להוציא הוראה לקחת ילדים, זה היה ברור שהילדים האלה יותר טוב שיחיו בבתים אחרים וזה מה שעשו”, אומרת מליק למצלמה (לעדות המצולמת המלאה באתר עמותת עמר”ם) ומחזקת את דבריו של פרופ’ יגאל עילם בספרו “ממלאי הפקודות”. ההיסטוריה מלמדת שפשעים ממסדיים וחברתיים לא תמיד נזקקו לפקודות מפורשות, ולכן המרדף אחרי “האקדח המעשן” הוא ככל הנראה מרדף עקר. תמיד נמצאו בשטח מי שהבינו היטב את רוח הדברים ומילאו את הפקודות הלא כתובות – מי ברצון רב יותר ומי בפחות.

“ככה היא עשתה”, שולמית אומרת, ואני מרימה אליה עיניים, “כמו שאת שמה עכשיו את הידיים על הפנים. ככה היא תפסה את הפנים והתחילה למרוט את השיער ולדפוק את הראש במדרגות. אני זוכרת כאילו זה היה היום. זה היה מחזה נורא. יש לה 11 ילדים בבית, והיא נלחמה. היא נלחמה בגבורה. זה היה מחזה עצוב מאוד. אבל היא הצליחה”.

לא הבנתי, החזירו לה את הילדה?

“היא נשארה לשבת במדרגות, ואני הלכתי הביתה … וגאולה סיפרה לי אחר כך שהאחראית צילצלה למישהו ואמרה שהאמא בהיסטריה ולא מוותרת ולא הולכת מפה. ואז באה מונית והחזירה את הילדה”.

כשאני אומרת לה שבסיפור על האמא העיראקית היא מתארת בעצם ניסיון חטיפה, היא נזעקת: “לא חטיפה. למה חטיפה? היינו רוחצים אותם, מלבישים אותם יפה, מוסרים את הילד בשמחה, והיינו עומדות, עד שהם נכנסו לאוטו, ומוחאות כפיים. הצילו ילד, הצילו ילד. ראיתי שמחה. אני ראיתי שמחה שם”.

(מתוך הראיון של תמר קפלנסקי עם שולמית מליק, 7 לילות, 11.08)

שער 7 לילותמליק נותנת לנו הצצה למנגנון ההכחשה העצמי שבאמצעותו פועלים “ממלאי הפקודות” האלה – אחות צעירה, ניצולת שואה בעצמה, בתנאי המעברה הקשים. מליק, אפילו היום, מתקשה לכנות את האירועים הללו “חטיפה”. כשקפלנסקי מקשה עליה שוב ושוב, עדיין מתעקשת מליק שאף אחד לא ניסה להרע – “בסך הכל ניסו לעשות טוב”, היא אומרת. את החטיפות היא מכנה “מסירה”, ואף מדגישה שאירוע כזה היה ממש “שמחה”. כולם שמחו, הצלנו תינוק. “ראית שמחה של האמא?” מקשה קפלנסקי. “לא, האמא לא הייתה… לא חשבו על ההורים. חשבו רק על הילדים”. ובכל זאת, מליק מספרת על אם עיראקית צעירה שזעקותיה לא עוזבות אותה, ושקיבלה חזרה את בתה לאחר שסירבה להתפנות מהמקום.

אם כן ברור לנו שמליק לא באמת חשבה שמדובר בחגיגה – היא הבינה יפה מאוד, גם בזמן אמת, שמשהו מסריח קורה. אם מדובר בחגיגה, מדוע צריך להסתיר את זה? ואם מדובר באירוע משמח, מדוע הוא צריך להיעשות מתחת לשולחן? ומדוע האחיות ששואלות ננזפות בגסות? אין ספק שמליק נותנת לנו כאן הצצה נדירה לתודעה המסוכסכת של החייל הפשוט, השותף לפשע שלא מרצונו אבל בהחלט באמצעות כוחו, מועט ככל שיהיה. את הסכסוך הפנימי השתיקה מליק, כמו בעצם מרבית המעורבים הזוטרים האחרים, באמצעות שכנוע עצמי עיקש – “היינו בורג קטן במערכת, רק רצינו להציל את הילדים”.

את הסכסוך הפנימי השתיקה מליק, כמו בעצם מרבית המעורבים הזוטרים האחרים, באמצעות שכנוע עצמי עיקש – “היינו בורג קטן במערכת, רק רצינו להציל את הילדים”

כדי שהפרשה תיחשף על כל רבדיה ולמלוא עומקה – דעת הקהל הציבורית חייבת להשתנות. הציבור הישראלי חייב להיפטר בדחיפות מ”משככי כאבים” רעיוניים שקריים דוגמת “זה היה לטובת הילדים” או “ההורים לא רצו את הילדים”, אחרת הפושעים וממלאי הפקודות יוכלו להרשות לעצמם להמשיך ולהסתתר מאחורי הכזבים הללו ולהשתיק את מצפונם. “הדרך לגיהנום אינה רצופה כוונות טובות וגם לא כוונות רעות”, מסביר עילם בספרו, “היא מתחילה ברעיון מסוים והיא רצופה במעשים, מהם תמימים מהם איומים, המכוונים כולם להגשמת אותו רעיון…  גם האידיאליסטים וגם ממלאי הפקודות אינם מסוגלים לפעול בחלל הריק, אלא במסגרת הקונצנזוס הקיבוצי – דתי או לאומי או אף שבטי”.

עדותה של מליק ניתנת בכיכר העיר, מול הציבור הרחב. מליק פנתה בזמנו לעו”ד רמי צוברי שאף העביר את שמה אל הוועדה, אולם היא מעולם לא נקראה להעיד. הפעם היא החליטה לפנות ישירות לתקשורת: עדות ישירה, מפורטת, בגוף ראשון, בפנים גלויות, בקול ברור ומבלי לתת לממסד או לגורמים שונים אפשרות לעמעם, להקטין, להשתיק או לקבור את העדות שלה, כפי שנעשה עם עדויות של מעורבים אחרים בעבר.

לעדות של מליק יש חשיבות ציבורית רבה: לא חשיבות אינפורמטיבית, אלא חשיבות חברתית מדרגה ראשונה. במצב העניינים הנוכחי, בו המעורבים, בוודאי הזוטרים שבהם, לא ישאו ככל הנראה באחריות פלילית, נכונותם לעמוד בפני הקלון החברתי הנלווה לעדותם הציבורית היא לקיחת אחריות, גם אם מדובר בעונש סמלי ומצומצם בלבד. בדומה למנגנונים של צדק מאחה וצדק מעברי, לקיחת האחריות וההכרה של הפושעים ומשתפי הפעולה בחלק שלהם בפשע, הן שלב הכרחי ומהותי בתחילתו של תהליך התיקון. מליק עומדת מול הציבור ומתוודה – “זה קרה, אני הייתי חלק מזה” ולמעשה מניחה את האבן הראשונה לריפוי חברתי אפשרי.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן

כנראה שיעניין אותך גם: