שני קמפיינים סותרים מתנהלים כעת מעל דפיו של עיתון “הארץ”. האחד מתאר ומבקר את מדיניות החנק של הצבא בשטחים – המחסומים, הכתרים, הזוועות שיוצרת גדר ההפרדה – וסיסמתו “זה לא ביטחון. זאת השפלה!” השני מספר לנו על הקלות דרמטיות במדיניות החנק, אם לא על ביטולה: המחסומים נפתחים, הכתר מוסר, המוניות הכתומות חוזרות לכבישים, ותוואי הגדר מתוקן כך שיקל על חיי הפלסטינים. הקמפיינים הללו מופיעים זה לצד זה באופן יומיומי. למי מהם להאמין? הנה כמה הבדלים בינהם שאולי יאירו את עינינו בסוגיה זו.
הקמפיין המציג את מדיניות החנק מתבסס על תחקיר שטח, ומגובה בעדויות מגוונות של פלסטינים, חיילים, ואזרחים ישראלים. הקמפיין השני, לעומת זאת, מבוסס על תחקיר עומק, במובן שהוא חודר לנבכי נפשה של ההנהגה הצבאית – ושל העומד בראשה – ונובע ממעמקי נפש זו. קמפיין זה עמוס ביטויים כמו “יעלון הוטרד” או עברו עליו “כמה שבועות מתסכלים” כשתוכניותיו להקלות נתקלו בהתנגדות וכו`. קמפיין זה מבטא, אם כן, את אשר על ליבו של הרמטכ”ל וקציניו הבכירים. על סמך עובדות אלו מפתיע לציין, שדווקא הקמפיין הראשון, המבוסס על תחקיר בשטח, מופיע ב”הארץ” כמודעות בתשלום מטעם ארגון “בצלם”, ואילו השני מתפרסם בתור כתבות עיתונאיות של הכתב עמוס הראל. זאת ועוד, הקמפיין הצבאי מגובה בכתבותיהם של עוד מספר לא מבוטל של כתבים הנותנים ביטוי לדעותיהם של מפקדי הצבא. לעומת זאת, אין כמעט בחלק החדשותי של “הארץ” — החלק הראשון של העיתון — מקום אחר המוקדש לדווח על הפרות זכויות האדם בשטחים, לעדויות לא מצונזרות מן המחסומים של הפלסטינים המנסים לעבור בהם כדי להגיע לעבודה, לבית הספר, ולבית החולים, או של החיילים המוצבים בהם. זו בודאי הסיבה ש”בצלם” בחר לקנות ביוקר שטח פירסומי ב”הארץ” כדי לתת מקום גם לאותם הקולות.
אין די בהבדלים הללו כדי להכריע בין שני הסיפורים ההפוכים שמספרים לנו שני הקמפיינים. אך יש בהם לפחות לעורר בנו מחשבה וספק. ייתכן שרצוי שעיתון “הארץ” – והדבר נכון כמובן גם לכלי התקשורת האחרים במדינה — יעסיק בעמודי החדשות גם כתבים המתעדים את חיי היומיום של הכיבוש. לחלופין יכול “הארץ” לשקול גביית תשלום גם מהצבא הישראלי תמורת פירסום הקמפיין שלו, ולהעביר את הרהורי ליבו היומיומיים של הרמטכ”ל מטור הכתבות למודעות שאותם יממן דובר צה”ל.
דר` יגאל ברונר מרצה ללימודי דרום אסיה באוניברסיטת תל אביב ופעיל ב”תעאיוש”