עודה בשאראת, הבט אל עמק בית שאן-ביסאן

ניסיון הדריסה שלשום בבלפור עדיין נחקר בעוד מעצרו של הדורס הוארך, אך כבר ניתן לשער כיצד יצליח עורך דינו, איתמר בן גביר, לנקות את שמו. היותו של המעשה הזה תוצאותיה של הסתה מתמשכת נגד המפגינים והמפגינות בבלפור, יישאר בגדר טענה שספק אם תעבור את עמדת הבידוק הבטחוני בבית המשפט. בינתיים, תכנים שתוקפים ללא רסן אזרחים שמממשים את זכות המחאה שלהם – כמו למשל הסרטון הזועם שפרסם פעיל הימין הקיצוני יואב אליאסי (הצל) – ייחשבו בעיני המשטר ובעיני מפיציהם כחופש ביטוי לגיטימי.

והנה, גם מי שמבקש לחזק לכאורה את המפגינים נחשף במלוא ניתוקו מהמציאות. במאמר שפירסם אתמול (21.09) ב”הארץ” תחת הכותרת “אשכנזים, תהיו גאים!”, מבקש עודה בשאראת לחזק את רוחם של מפגיני בלפור ושולח להם מסר מעודד להמשיך בדרכם. אולם משום מה, הוא בוחר במוצהר לפנות לאשכנזים-שמאלנים שביניהם, שעימם הוא “מצליח לנהל שיח פורה ולפרוס לפניהם את משנתי בפתיחות, בלי לחשוש מתגובתם. לעומת זאת, אני נזהר מפתיחות כלפי מזרחים וערבים”. האשכנזים, לדבריו, מובילים את המהפכה הנאורה של ערכי האנושות האוניברסליים שהתפתחה באירופה, הנאבקת בשחיתות ומבקשת לייצר שלטון צודק, וזו שהניחה את יסודות מדעי הרוח והחברה.

לצד טיעונים נוספים, שכל אחד מהם ראוי למאמר ביקורת בעצמו, הטיעון הספציפי הזה על ערכי האנושות האוניברסליים הטריד את מנוחתי. כאדם שמאמין בחקר האמת מן היסוד, יש להזכיר לציבור כי הרבה לפני אירופה אורם של המדע, הידע והקדמה, היה נחלת המזרח. בבגדאד, שהייתה עיר מתקדמת ומשגשגת בתקופת תור הזהב, הוקם “בית החוכמה”, שמטרתו הייתה לאגד את טובי המדענים והמתורגמנים ששקדו על מחקר ופיתוח לצד תרגום הכתבים היווניים לערבית. באופן טבעי, המדע והידע מהמזרח הופץ גם בצפון אפריקה ובאנדלוסיה בהמשך – שם ההיסטוריה זוכרת הוגים, מדענים ופילוסופים שהטביעו חותם והשפיעו מהותית על התפתחות מדעי הרוח והחברה בעולם; די למשל להביט בכתביו של אבן ח’לדון, שחי במאה ה-14 בתוניסיה ונחשב לאחד ממדעני החברה הגדולים בהיסטוריה.

תורתם ומורשתם של אנשי אשכולות רבים שחיו בארצות האסלאם – מכל הקבוצות האתניות ומכל הדתות – הותירו אחריהן חותם שהשפיע בין היתר על אירופה והמערב. אחד הבולטים שבהם הוא הפילוסוף האנדלוסי אבן טופייל מן המאה ה-12, הידוע בזכות כתיבת הרומן הפילוסופי הראשון אי פעם “חי בן מקיץ” (“חי אבן יקט’אן”). כתביו השפיעו על עמנואל קאנט הגרמני ועל פרידריך הגל, מחשובי ההוגים בתקופה המודרנית.

בחזרה למאמרו של בשאראת. בהמשך טיעוניו הוא מציע מבט אחר על מאבקן של ישראל הראשונה (המערבית) לבין ישראל השנייה (המזרחית), ופרשנות שונה מזו שמציע אבישי בן חיים, שלפיה מדובר במאבק בין מי שחפץ בהגנה על המשטר מפני מושחתים ומשחיתים שנאחזים באותם יסודות אירופאים של קידמה וערכים אוניברסליים, לבין אלה שרוצים להחזיר אותנו אחורה. טענה זו גם כן תמוהה בעיני, קודם כל בגלל הפסיפס האנושי שמרכיב את מחאת בלפור, שיש בו אנשים מכל הקשת החברתית והאתנית. לצבוע את המחאה בצבע אחד עושה עוול למפגינות שמרימות את זעקת המשפחות של סלומון טקה, שיראל חבורה ואיאד אלחלאק.

אינני מטיל ספק בחשיבותה ובצדקתה של מחאת בלפור. אדרבא, בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל המכהן בשיא משבר הקורונה, ממשיך לנהל את המדינה כאשר הוא טרוד בשלושה כתבי אישום בעוון ביצוע עבירות פליליות, בעודו ניזון מהקיטוב הקיים בין כלל האזרחים והקיפאון החברתי שבסופו של דבר ממיט על כולנו אסון בריאותי, כלכלי וחברתי שהוא בכייה לדורות.

עם זאת, שימוש בניסוחים של “ישראל הראשונה” ו”ישראל השנייה” אינו תורם לקידום שיח שוויוני, חומל ומשותף. עלינו להיאבק בגזענות ובבורות כצעד ראשון, ולא להשתמש בתיוגים שמנציחים פערים ותלות ואינם משחררים את האדם מכבלי העבדות שנכפו עליו עקב ניצול והחלשה. הייתי מציע לידידי עודה בשאראת להביט לא רחוק מנצרת, אל עמק בית שאן-ביסאן, ולראות כיצד צומח דור שאירופה אינה מעניינת אותו; דור של צעירים מזרחים שקמו ואמרו די לגזל ודי לגזענות, כשהם עומדים מול השער הצהוב של הקיבוץ “האירופי” שקם על חורבות שני כפרים ערבים. בעולם מתוקן, ידידי עודה, עלינו לשאוף למקום שבו אין עליונות של אדם על אדם אחר, תהא הסיבה אשר תהא, ויהא השוני אשר יהא.