האח הגדול מאד מרוצה
להלן המחשה כיצד עובדת ה”גלובליזציה” בישראל: במוסף הכלכלה של “הארץ” דווח (24.2) כי ראשי הצוות האמריקאי בועדה הכלכלית המשותפת לארה”ב ולישראל (
ואמנם, הזרעים למדיניות נתניהו נזרעו בידי פרס ומודעי, אשר תכניתם הובילה למספר תוצאות מרכזיות: האחת, החלשת ההסדרה הקיבוצית של שוק העבודה (אשר קיבלה מכה אנושה עם חוק ביטוח בריאות ממלכתי והשתלטות חיים רמון על ההסתדרות ב-94`), והמרתה בדפוסי העסקה שניונית: חברות כח אדם, קבלני משנה, “מיקור-חוץ” וכיוצ”ב. מאז ועד היום האמירו שיעורי ההעסקה השניונית וטיפסו לכדי כ-10% מכח העבודה בישראל (לעומת כ-2% באירופה). מנגנון ההעסקה הזה מבוסס בפועל על עקיפת חוקי המגן, העדר התארגנות של העובדים ושלילת הגנה מפני פיטורין. התוצאה השנייה, מכירה מסיבית של נכסי ציבור לבעלי הון (“הפרטה”), בהתחלה בעיקר בפיננסים ובהמשך גם בשירותים ציבוריים דוגמת חינוך, בריאות ורווחה. התוצאה השלישית – בהמשך ישיר לשתיים הראשונות –
אין לשכוח כי שליטתה של ארה”ב בשווקים הבינלאומיים מושגת באמצעות מספר מערכות: הסדרה בילטראלית של יחסים כלכליים עם מדינות ספציפיות; אמנות ופורומים איזוריים (אזורי סחר חופשי וכו`); ומאז שנות ה-90`, מנגנונים גלובליים “נייטרליים” (קרן המטבע הבינלאומית). המשותף לכל אלה הוא האופן בו מכתיבה ארה”ב באמצעותם את ה”אני מאמין” הפוליטי שלה, שהוא כמובן האינטרס הלאומי שלה בפתיחת השווקים המתפתחים בפני תאגידים רב-לאומיים בשליטה אמריקאית. הפרטה, גירעון נמוך, הפחתת מסים, קיצוץ הממשלה, “שוק חופשי”, “גמישות בשוק העבודה”, “ניידות”, “תחרות”, “ליברליות” – כל אלה הנם תנאי הסף שצריכות מדינות, ובהן ישראל, להוכיח כדי לזכות בליטוף חם מהדוד סם. ה-
כך מדי שנה מתכנסת לה הועדה לפי הריטואל הבא: ישראל מדווחת עד כמה התקדמה ביישום האג`נדה הניאו-ליברלית, כלומר כמה נכסים הפריטה השנה ומכמה שירותים ציבוריים התנערה, והאמריקאים מהנהנים בשביעות רצון (או שלא) ומחליטים האם אנחנו “מתקדמים” מספיק – קרי, קפיטליסטים מספיק – כדי שיוציאו את פנקס הצ`קים ויירשמו לנו המחאה. בנימין נתניהו הוא ללא ספק הילד הטוב ביותר שהתייצב בפני ה-
ונגיד בנק ישראל, ד”ר דוד קליין, מחרה מחזיק אחרי ההטפה הזו (מוסף הכלכלה של “הארץ”, 25.2), וקורא לממשלה “להמשיך ולהפחית הוצאות כדי להביא לצמיחת המגזר העסקי”. במלים פשוטות, “ממשלה רעה, סורי מדרכם של בעלי ההון ופני בפניהם את הדרך – חדלי מלהתעסק בשטויות דוגמת בריאות, חינוך ורווחה, ותני למיליונרים לגזור קופון”. טוב, מה הפלא? זה הלא אותו קליין שעם מינויו תואר כ”קיצוני יותר מיעקב פרנקל”, ושנבחר בידי אהוד (“הקשישה במסדרון בנהריה”) ברק, לאחר שהאחרון כשל בנסיונו למנות לתפקיד את יעקב נאמן, כלכלן חברתי דגול אף הוא…
ולסיום, המלצה. לכו לראות את “קולד מאונטן”. הסרט אמנם הוליוודי, על כל המשתמע מכך, ולא חסרות בו קלישאות או קיטש. אבל בכל זאת, זוהי יצירה שכולה תמיכה בסרבנות, במאבק עיקש כנגד מלחמות וניצול, בכוחו של הסרבן מול העדר. כנראה שלא בכדי נפקד מקומה מהמועמדויות המרכזיות לאוסקר השנה, כאשר גם הוליווד נרתמת למסע הצלב הלאומני של בוש. סרט שהוא גם פוליטי מאד, גם אומר את הדברים הפשוטים והנכונים, וגם נוגע ללב.
עמירם גיל הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב ורכז חינוך בעמותת “קו לעובד”


