רופאים לזכויות אדם, בצלם ומחסום ווטש – שלושה ארגונים מתבוננים במציאות ורותי גינזבורג מתבוננת במבט שלהם. קטעים מתוך ספרה על צילום וארגוני זכויות אדם ישראלים בשטחים הכבושים
אנחנו, הישראלים, צריכים להקשיב לסיפורים האנושיים האישיים כדי להתחיל להבין. מפני שפיסות האינפורמציה בדיווחים העיתונאיים הקצרים אינם מספקים תמונה שלמה גם למי שמתעקש לעקוב אחריהם. אז תקשיבו לסיפורים שפנינה מוצפי-האלר ליקטה בכניסה ל”חולות”
בוקר אחד באוגוסט 1993 הציפו עשרות-אלפי אוטובוסים את הרחובות והסמטאות – בבית שלי הוקמה התחנה המרכזית החדשה. והנה בשנים האחרונות הקימה לנו המדינה גם מחנה פליטים צפוף. כל עוד המאבק למען זכויות האדם של מבקשי המקלט – מאבק שאני שותפה לו לחלוטין – נותר עיוור לכך ששכונות המצוקה הן היחידות…
יותר מדי שנים עברו כבר בצילה של מדיניות-היעדר-המדיניות של ישראל ביחס למבקשי המקלט. יותר מדי שנים עברו כבר כשברקע ההזנחה של דרום תל אביב, לצד השקעה מסיבית בפתרונות קשים מבחינה מוסרית ומשפטית כגון חולות. פסיקת בג”ץ לא עושה למדינה שום הנחות
“את לא לבד!” מעודדים תשדירים נשים נפגעות אלימות במשפחה לפנות לעזרה ולשבור את מעגל השתיקה. אולם האם באמת יש מישהו בצד השני שיטפל וימנע את הרצח הבא? אפילו מבקר המדינה הבין שלא
באוגוסט 1948 מנתח ההוגה הסורי, קסטנטין זריק, את האסון שנחת על ראשו של העם הפלסטיני בעת התרחשותו וטובע את המונח נכבה בהקדמה של מאמרו המכונן. פרק שני בסדרת ספרות הנכבה. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני
סורי, אבל עם כל הכבוד לזהויות הלאומיות וההשתייכות המשפחתית הפטריארכלית, לפני שאני נחלקת פה באיזו חלוקה שקבעו הגברים לפני 5,000+ שנים, לגבי מי שייכת לאיזה שבט רצחני, אני אשה. קריאה למרד
החמאס מתכוונים לפגוע בחפים מפשע והצבא הישראלי לא מתכוון. אולי תשאלו את עצמכם מהם האינטרסים של הקורבנות אותם אתם מעלים למען האינטרסים שלכם? האם מוכנים להקריב את חייהם למען האינטרסים שלכם?
והנה אמא שלי עמדה להתקבל לשואה, כשמאחוריה שישים שנות עבודה מאומצת בניקיון ללא אף יום מחלה וללא כל קרן פנסיה, ולפניה, סוף סוף, העתיד. אלא שאת העברות הכספים יש לראות לא כהכרה מאוחרת במעמדם של הניצולים החדשים, אלא כתקציבי רווחה סקטוריאליים במדינה שמתעקשת שלא להעביר כספי רווחה לנזקקיה