במסגרת פולמוס מתמשך מעל דפי ״הארץ״, טוען בני מוריס באמצעות טיעונים מגוחכים כי לא היתה מדיניות של טיהור אתני כלפי פלסטינים בשטחה של מדינת ישראל. עמר אלע'בארי מספר בתגובה על המהלכים שהובילו להצלחתה המסחררת של הציונות בהעלמה כפויה של למעלה מ-85% מהפלסטינים
מול הסרבנים המתוקשרים המנהלים מאבק תקשורתי עם ייצוג משפטי מכובד, עומדים אלו הסמויים מעין, משולי החברה הישראלית, אשר תלויים בחסדיהם של סניגורים מהפרקליטות הצבאית. שינויים משמעותיים באחרונה מאיימים על הסיכוי שלהם לקבל ייצוג משפטי מיטבי
בזמן האחרון נראה שכאשר מדובר בערבים, ״הגנה עצמית״ הפכה להיות עניין סובייקטיבי גרידא: חשתי סכנה, הרגתי, אני זכאי. וזה לא נותר ברמת השיח, אלא מחלחל בהדרגה לפרקטיקות של צה״ל
בסיקור פרשת הירי בחברון, הדגש הוא על אחריותו של חייל זוטר שירה במחבל פצוע – אבל מה עם הוראות הפתיחה באש בשטחים, הנותרות עלומות? ומה הקשר ביניהן לבין סניגורו של החייל היורה, עו״ד אילן כץ?
״עובדה״ סיפרה לנו סיפור טוב, עם התחלה, אמצע וסוף. אך הסיפור האמיתי, שמתרחש עכשיו ומתמשך מזה שנים, הוא החשוב באמת ויש להביא אותו לידיעת הציבור. זה הסיפור על גזל האדמות והכיבוש
תנועת ״אורפוד״ מלווה סרבני ונמנעי גיוס מצעירי העדה הדרוזית, ומנסה להציב נרטיב חלופי לזה הציוני ולהזכיר כיצד היו הדרוזים מבין הראשונים להילחם בקולוניאליזם הבריטי ובתנועה הציונית לפני 1948. הדייה כיוף מסבירה על חזונה של התנועה, מטרותיה והישגיה
מאחורי כל אבן שנזרקת במזרח ירושלים עומד אדם שחש מושפל וחי במציאות בלתי נסבלת. מבחינה משפטית וחוקית, שינוי נהלי הפתיחה באש והרחבת השימוש בירי חי נגד מיידי אבנים, רק יחריף עוד יותר את מדיניות האצבע הקלה על ההדק
מובארכ עוואד, פלסטיני ממזרח ירושלים שקידם בשנות ה-80 מאבק פלסטיני לא-אלים והקים את המכון הפלסטיני לחקר אי-האלימות, גורש מישראל ותושבותו נשללה. הוא מתגורר כיום בוושינגטון די.סי. מאיר עמור, פעיל שלום ישראלי המתגורר בקנדה, ראיין אותו ב-1999 לראשונה, וב-2014 בפעם השנייה. מה השתנה?
