כל הקונספציות הרווחות בפוליטיקה הישראלית משמאל ומימין קורסות בזו אחר זו. מה שצריך הוא לעבור מאסטרטגיה כושלת של "הרתעה" לאסטרטגיה של "המנעה" שבה אין לצד שכנגד אינטרס לפגוע בך כי בכך הוא פוגע בעצמו
המטבע שבו הכל משולם הוא חיי אדם. שורה של הערות בפילוסופיה של מוסר לחימה עבור הדרגים הבכירים שמקבלים החלטות כלליות, קובעים תרגולות, מעניקים ייעוץ משפטי, מנחילים כללים ופרקטיקות. הערות שבעיקרן מוסריות, אולם טמון בהן גם פוטנציאל אסטרטגי ארוך טווח. ניסיון לתקן את מה שאסא כשר ועמוס ידלין עשו
כשהתקשורת רוצה היא יודעת יופי איך לא לעשות דרמה. גם מעט הרוח הטובה שיש בהתייצבות לצד אנושיות ועתיד, ולו כנגד כל הסיכויים, התאיידה אתמול בהפגנה בחיפה והיתה לפחד נורא מפני העתיד לבוא. ואולי זאת אשליה, כי העתיד הזה כבר כאן
פוליטיקאים יקרים: אתם מוציאים מיליונים על הטילים המשובחים ביותר ועל גיוסי מילואים מאסיביים על מנת ליצור הרתעה. עם זאת, אתם ממשיכים להעדיף הון על פני עבודה, לנצל כוח עבודה זול, חלש וחסר ביטחון תעסוקתי גם בתקופות של איום ממשי על חיי העובדים
אחרי הפסקת צוק איתן, מה יבוא? התייחסות רצינית לדרום הארץ גם בעת רגיעה? פיתוח הנגב לטובת כל תושביו? פתרון שתי מדינות או מדינה אחת? כמובן שלא. מה שיבוא הוא סבבים נוספים של אלימות קטלנית. והאדמה. לה כבר נמאס. היא רוצה להקיא את כולנו
הגורם האמיתי להתלקחות הנוכחית הוא השתלטות הגורמים הקיצוניים הן בישראל והן בפלסטין על השיח ועל המעשה. ההיסטוריה העקובה מדם חוזרת על עצמה מדי שנה או שנתיים, ואין מנוס מפתרון מדיני
הפלסטינים לא המציאו את שביתת הרעב כאמצעי של לחץ בעתות של חוסר-אונים פוליטי מוחלט – הם הושפעו ממורשת שביתות הרעב עד מוות של אסירי המחתרת האירית. יזהר באר חזר מביקור בצפון אירלנד עם כמה השוואות רלבנטיות וזכרונות מפגישות עם שייח' אחמד יאסין
הרג הפלסטינים על ידי הצבא עולה מעת לעת לכותרות בגלל תיעוד יוצא דופן, אבל הוא לעולם אינו פוסק, ובדרך כלל מסתיים במלים "התיק נסגר מחוסר ראיות". זוכרים למשל את סאג'י דרוויש? או את יוסף שוואמרה?
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
