מחשבות על המבצע בעזה

איך הגענו מחטיפה ורצח של שלושה נערים באזור גוש עציון למבצע צבאי רחב היקף בעזה?

1.

ישראל וחמאס נקטו בהפגנת כוח צבאי לאחר סדרה של אירועים מהירים שהמחישו את השבריריות של היחסים בין ישראל לפלסטינים. הסיבוב הנוכחי החל לאחר קריסת שיחות שלום בחסות אמריקאית, ניסיונות של פתח וחמאס להקים ממשלת אחדות, חטיפה ורצח של שלושה נערים ישראלים ושל נער פלסטיני.

החטיפה והרצח של הנערים הישראלים הובילו לסנקציות נרחבות נגד הפלסטינים באמצעות כוחות צבא מסיביים, שמטרתן המוצהרת היתה ‘לרסק את החמאס’ בגדה המערבית, ולפרק את ממשלת האחדות הפלסטינית. המבצע כלל מעצרים נרחבים של אנשי חמאס ששוחררו בהסכמים קודמים בלי כל הוכחה שיש להם קשר לחטיפה ולרצח. פעולות אלו הביאו את החמאס להגיב, מרצועת עזה שבו היא שולטת, בשיגור רקטות על ערי ישראל.

בזמן שהטילים נורו ומטוסי הקרב טסו, גורמים ישראלים רשמיים הדגישו כי מטרתם הייתה והינה להחזיר את השקט לדרום הארץ, שבה אלפים רבים של ישראלים נמצאים במקלטים והקייטנות ומקומות הנופש סגורים. אבל ממשלתו של נתניהו נתונה תחת לחץ לפעולה נרחבת יותר, כולל כוחות קרקע, במטרה להרוס את התשתית הצבאית בעזה, שנבנתה מחדש מאז המבצע האחרון של ישראל ב-2012. הימין האמוני-לאומני היושב בממשלה לא מסתפק בכך וקורא לנקמה, למסע השמדה תנ”כי. איילת שקד, בעמוד הפייסבוק שלה ב-1.7 מבקשת מעשי טבח המוניים:

העם הפלשתיני כולו הוא האויב על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו… האוייב הוא עם שלם, על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו… הפצצות מסיביות של ישובים מאוכלסים… כולם לוחמי האוייב וכולם דמם בראשם. עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השאהידים, ששולחות אותם לגיהינום בפרחים ובנשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיזי שבו הן גדלו את הנחש, אחרת יגדלו שם נחשים קטנים נוספים… כל מתאבד צריך לדעת שהוא לוקח איתו גם את ההורים שלו ואת הבית שלו וחלק מהשכנים.

הכותרת הראשית של ‘ישראל היום’ – העיתון של נתניהו לכל דבר ועניין – היא “ללכת עד הסוף”. אבל ישראל לא תשיג שקט ובטחון באמצעות כוח, אלא אם תלך בדרכי חאפז אל-אסד, וגם שם זה התפוצץ לבנו בשאר אל-אסד בפרצוף.

במקביל, החמאס צריך להראות לקבוצות יותר קיצוניות בעזה שהוא יכול לעמוד מול המתקפה הישראלית בגדה המערבית ובעזה. החמאס נחלש בעקבות הקמת ממשלה עוינת במצרים שסגרה את הגבול עם עזה כמו גם את המנהרות המחברות מתחת לגבול – פעולות שהפחיתו במידה משמעותית את תקבולי המס של החמאס. כמו כן, אין לו כל הישגים להראות בעקבות הקואליציה שלו עם הפתח. נראה שהחמאס חזר לעיקרון המרכזי שלו בדבר התנגדות מזוינת לישראל המתבטאת בנסיונות חטיפה, ובשיגור רקטות על ערי ישראל.

2.

הגורם האמיתי להתלקחות הנוכחית הוא השתלטות הגורמים הקיצוניים הן בישראל והן בפלסטין על השיח ועל המעשה. הקיצוניים בשני הצדדים פועלים מתוך תפיסה של ‘כולה שלי’, ללא כל הכרה והתחשבות ברגישויות ובאינטרסים של הצד השני. שני הצדדים מעלים באוב נימוקים דתיים, ולא מוכנים להתפשר על מה שנתפס בעיניהם כקדושת הארץ, וכזכותם הבלבדית לשבת בה.

בתקופה שקדמה למבצע הנוכחי בעזה, הימין הפוליטי הישראלי העלה טענות קשות בדבר היעדר מדיניות עקבית לגבי השטחים הכבושים: יהודה, שומרון ובמיוחד עזה. התנהלות ממשלת ישראל הצביעה על כך שהיא לכאורה, רוצה הפרדה, ‘שתי מדינות לשני עמים’. אבל הימין האמוני-לאומני היושב בממשלה, רוצה בהתנחלות ובסיפוח. בתנאים אלו קשה למצוא רציונל עקבי לעמדה הישראלית ביחס לשטחים, ובמיוחד כלפי עזה. רציונל שאפשר לחשוב עליו הוא שהימין האמוני-לאומני שכנע את עצמו כי תוהו ובוהו בשטחים, מלחמה אקטיבית נגד הפלסטינים תיצור אפשרויות והזדמנויות נוספות לישראל, וכמעצמת העל היחידה באזור, ישראל תמצא את הדרך לנצל את המצב לכיוונים שהם מעוניינים בהם. למשל, גירוש תושבי השטחים לארצות השכנות. אפשרות אחרת היא לבדוק מה ממשלות ישראל עשו בשטח, ולא מה הן אמרו.

3.

יש סיכונים מערכתיים שנגרמים על ידי כוחות הטבע או אלוהים. אסונות טבע כמו רעידות אדמה, צונאמי, הוריקנים, טייפונים ושיטפונות הם דוגמאות לסיכונים כאלה. אבל הסיכונים במערכת היחסים ישראל-פלסטין אינם נקבעים על ידי אלוהים אלא על ידי בני אדם, ויש לכך השלכות חשובות. במערכות הפוליטיות בשני הצדדים – הישראלי והפלסטיני – אפשר למצוא תמריצים שדוחפים קבוצות מיעוט ופוליטיקאים קיצוניים להתנהג בהפקרות וליצור סיכונים מערכתיים תוך התעלמות מהממשלות הרלבנטיות ומהאינטרס הלאומי. דוגמאות לכך הן ההסלמה באלימות המילולית (התבטאויות קיצוניות) ובאלימות פיזית (פעולות תג-מחיר, ירי רקטות מעזה על ישובים אזרחיים, חטיפות, רציחות וכו’).

בצד הישראלי, נראה שהימין האמוני-לאומני הישראלי מאוהב בביטויים כמו ‘לעשות סדר חדש’ ומכור לשימוש בכוח. הימין רואה רק יתרון בנטילת סיכונים, ובמושגי מדיניות פירושו לספח את הגדה המערבית או לחולל מלחמה. אין בכך סיכון למדינת ישראל מבחינתו. ישראל כמדינה ההגמונית היחידה באזור נתפסת בעיניו כחזקה מכדי ליפול, שלא לדבר על בטחון ודאי בהשגחה העליונה. המציאות העצובה היא, כי הערכה זו של סיכונים עשויה להיות נכונה עבור הפוליטיקאים הימניים החדשים כמו בנט ושקד באופן אישי. הם צפויים לצבור רווחים פוליטיים וליטול על עצמם מעט עלויות ואחריות. אבל זה לא נכון למדינת ישראל ההופכת יותר ויותר למעוררת תרעומת ולמבודדת בעולם.

ואכן, כפי שאפשר לראות עד עתה, הדיווח של התקשורת העולמית במבצע הנוכחי מוגבל מאוד. גם הרקטות של החמאס וגם ההפצצות של צה”ל רחוקות מלהופיע בראש מהדורות החדשות ובעיתונים החשובים בעולם. זו לא רק התקשורת, אלא גם מנהיגי מדינות המערב שמלבד הצהרות מתחייבות פשוטות שותקים שתיקה רועמת. קמרון, הולנד, מרקל, קרי ואובמה לא מדברים כמעט על ההתלקחות בעזה. תהליך ההסלמה שנמשך מזה למעלה מארבעה שבועות לווה בשתיקה של מנהיגים אלה. נראה שלמדינות המערב נמאס מישראל ומהסכסוך הישראלי-פלסטיני. ישראל והפלסטינים נתפסים כיום בעיניהם כשני שבטים אזוטריים שלוחמים האחד בשני כמו שמקובל עכשיו באיזור שלנו בכלל.

4.

המבצע הזה אינו שונה במהותו ממבצעים קודמים, וככל הנראה שום דבר מהותי לא ישתנה בעקבותיו. המבצע החל ללא כל ראיה לאשמתו של החמאס בעזה לחטיפת הנערים בגדה המערבית, וללא כל תכלית ברורה. ‘לרסק את החמאס’ היא מטרה בעייתית, שכן לא ברור כלל מי יבוא אחריו. במצב הנוכחי, כמו בתוהו ובוהו השורר עתה בעיראק ובסוריה, זו עשויה להיות בעייה מהותית.

ראש הממשלה נתניהו מיתן בימים האחרונים את דרישותיו, וכעת הוא מסתפק ב”להשיב את השקט לכל אזרחי ישראל ולכל ערי ישראל”. באותו הזמן, מח”ט גבעתי מגדיר בדף מפקד לקרב שתי מטרות למבצע: מלחמה “באויב הטרוריסטי ‘העזתי’ אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל”, ו”להגן על משפחותינו, על עמנו ועל מולדתנו”. אבו באכר אל בגדדי והחמאס לא היו יכולים לכתוב זאת טוב יותר. העימות עם הטרור הופך למלחמת דת.

מבצע צבאי נרחב לכיבוש עזה עלול להטביע את הצבא בחול העזתי, יגבה קורבנות בטווח הקצר, ויחשוף את צה”ל ללוחמת גרילה ולסכנת חטיפות מתמשכת. יתרה מזאת, מיליון וחצי פלסטינים שיהיו תחת שלטון צבאי ישיר שלנו ישנו את חוקי המשחק גם בגדה המערבית. עבור אלו בימין השואפים למדינה אחת בארץ ישראל המערבית, שתחייב אזרוח מלא של כל הפלסטינים הנמצאים תחת שליטתנו, הכיבוש יהפוך לבעייה פוליטית רצינית, אלא אם יפנו לדרך של אפרטהייד.

5.

הממשלה חייבת להציג חזון ברור וממשי לשלום, שכן רק שלום, ולוא ‘שלום קר’ וחלקי, יעניק בטחון ארוך טווח. במקום זאת, אנו עדים לחזון כוחני, למבצע צבאי נוסף, שחוזר על עצמו בעשור האחרון וימשיך לחזור על עצמו מדי שנה או שנתיים. בין המבצאים, נהיה שוב מופגזים ברקטות, ונשוב להפציץ את עזה.

רק פתרון מדיני יכול להוציא אותנו מסחרור המבצעים. במקום “לרסק את החמאס” ולקבל במקומו את הח’ליפות המוסלמית החדשה ISIS, כדאי לחשוב על גישה חיובית לממשלת האחדות ברשות הפלסטינית, ועל חידוש המשא ומתן בינה לבין ישראל. במקום “לרסק את החמאס” בכוח יש הזדמנות לנסות לשלב אותו בהסכם לחלוקת הארץ לשתי מדינות. פתרון כזה נוסה באירלנד ובינתיים מחזיק מעמד יותר מחמש עשרה שנים.

מדיניות ישראלית של התפשטות והתנחלות, שנים ארוכות של שליטה על הפלסטינים בגדה המערבית, וסגר על רצועת עזה, יחד עם העמקת ההתעמרות בפלסטינים מובילה אותנו אל פי תהום ומלבה שנאה ונקמה המערערות את בסיס קיומנו. וכפי שאמר דויד גרוסמן: “ואולי, אולי הייאוש שמושל בנו בשנים האחרונות הוא גם קצת ייאוש של מי שכבר מבינים בסתר לבם – גם אם פיהם מכחיש זאת – שאין דרך לחמוק מהעונש על מה שעוללו (ישראל לפלסטינים א.פ.) במשך 50 שנה כמעט, או על מה שאפשרו את קיומו בתמיכתם, או בשתיקתם, או באדישותם?”

+ + +

עוד בנושא מבצע “צוק איתן”