אפשר וצריך להיאבק בנשָאים של שנאה ואלימות, וזה לא עומד בסתירה לראייה האמפטית שלהם כקורבנות-משניים והסירוב לראות אותם כאויב יחיד. או בקיצור: מה חושבים בוב דילן ומחמוד דרוויש על המצב בדרום תל אביב?
במקום לחפש כיצד המשטרה וכוחות השיטור יגנו עלינו – מה שלא קורה בפועל – יש לשאול: כיצד המשטרה והשיטור מייצרים סכנות ואיומים? אחרית הדבר בספרה של אראלה שדמי, “ארץ מאובטחת”
ניפוץ חלונות החנויות ברחוב האצ”ל היה כתוב על הקיר, לא רק כי לפני שנה מרזל התחיל “לעבוד” בשכונות אלא בעיקר כי הוא מנוסה היטב בגירוש ובהתעמרות בכל מי שמתחשק לו. מה השלב הבא בתוכנית?
המירוץ לבחירות החוזרות בוויסקונסין מהווה מאבק תקדימי בין פוליטיקה שמרנית למתקדמת. כוחם של אויבי העבודה המאורגנת מאיים, ועקרונות מסיבת התה עשויים להשתלט על כל חלקה טובה. נעמה נגר מסבירה למה קשה במיוחד כעת להיות אישה בוויסקונסין
אם נמשיך לקרוא לתושבי השכונה “תושבי השכונות” בלי להבין כמה גזענות והתנשאות יש בביטוי הזה, לנצח נישאר השמאל המנותק – זה שלא רק שעניי עירו לא קודמים בעיניו, אלא בכלל לא נחשבים. ספיר סלוצקר-עמראן על המחויבות לשינוי המצב בדרום העיר
תארו לעצמכם את החוויה הרגשית של ילד בן 5 שההורים שלו נמצאים באופן תמידי בחוסר ודאות. אורית הורוביץ בר-עם סיירה בגני הילדים של מבקשי המקלט בדרום תל אביב וחזרה רשמים לידיעתו של ח”כ בן ארי
באמצעות הקמת ארגוני קש המסתירים את זהותם האמיתית של המארגנים, מצליחים ראשי הימין הקיצוני להסית ולהוביל את ההמונים, בבת ים כמו בשכונת התקווה, לפעילות שמבוססת על הפחדה וייאוש. אלדד לוי על הפופוליזם נגד מי שאינם יהודים, הצובר תאוצה במקומותינו
שכונות הדרום לא התנגדו לזרים, הן התנגדו לשינוי כפוי ורחב-היקף במרחב הביתי שהופך אותו למרחב זר. ואת מלחמת ההישרדות הזאת ההיגיון הליברלי מסרב לתפוס. יריב מוהר על האיזון הראוי בין הזכות לקהילה לזכויות הפרט, והביקורת שצלחה על הפגנת הנגד לאירועים האלימים בתקווה
הסטטוסים של החברים שלי בפייסבוק מלאים בתמונות מבלעין ובעדויות על פליטים שהותקפו, אבל לא מרבים לעסוק במאבקי השכונות. למה? תום מהגר על החיבור ההכרחי בין בלעין לתקווה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
