חרושת שנאה משומנת היטב
בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה
פעילים פוליטיים נתקלים במרחב הציבורי בגילויי שנאה, אלימות, גזענות ופשיזם מצד נציגי רשות זוטרים, מצד עוברי אורח מזדמנים, ומצד ציבור מאורגן-יחסית ונזעם. חלק גדול מן המגיבים הם מזרחים. חלק גדול מהנאצות והשטנה הן גזעניות ו/או שוביניסטיות בוטות. התופעה הזו מובילה לתגובות טבעיות ומובנות: הכעס, העלבון, התסכול, ההשפלה, האיום, החרדה, הרצון לנקמה ולהלעגה נגדית. אפשר אפילו, כמו שעשה השבוע בלוגר אחד, להיכנע באופן רגעי לצורך להגיב בסטריאוטיפ גזעני לסטריאוטיפ גזעני. אבל מעידות כאלה מחייבות בירור פוליטי, תרבותי ומוסרי; ולא, כמו שעשה אותו בלוגר, שבחר במסע הכפשה אישי, גזעני כשלעצמו, מסָלף, ושאינו קשור לנושא, כנגד מבקרת אחת שלו, כדי להתגונן בפני ביקורתה הראויה לדיון, וחשף, אגב כך, סוג של אגוצנטריות האופיינית אולי לבני חוגו.
מעבר לשאלה החשובה על הגזען הקטן שבתוכנו, המרים לעתים את ראשו המכוער, יש שאלה אחרת: משת”פ הרשע הקטן – קורבן או שטן? אנחנו יודעים שהאנשים האלה הם ברגים קטנים בחרושת שנאה גדולה ומשומנת היטב. חלק מהאנשים בעניבות ובסיגרים שמתחזקים את השנאה הזו שלהם אינם עומדים ברחוב, יורקים, מקללים, או מאיימים באלימות רצחנית. את זאת עושים עבורם סוכנים חרוצים. והם רוצים מאוד שנשכח אותם, שלא נדבר עליהם, שהם יהיו שקופים, שנתקוטט ונשנא את הגילוי הספונטני של פשיזם, שנשכח שאת נישול שייח’ ג’ראח וסילוואן הוגים ומבצעים שורה של אילי הון ופונקציונרים רבי עוצמה, כמו מוסקוביץ, אהרונוביץ, ברקת, ישי, נתניהו, קינג.
הם מחככים ידיהם בהנאה כשההמון ברחובות שכונת התקווה מסתיר את הקבלנים מצפון העיר, שעושי דברם בעירייה משכנים בשכונתם פליטים כחלק ממהלך נדל”ני וג’נטריפיקציה עתידית מתוכננת. והם הכי מאושרים, אפילו משיקים כוס שמפניה, כשהסיפור הופך למלחמתם של הנאורים הלבנים מהצפון באספסוף הפרימיטיבי בדרום – ולכן, מסיבה זו בדיוק, לא תמצאו כמעט זכר בתקשורת הכתובה המודפסת והמקוונת ובדיוני האינטרנט, לעמדות ותוכניות מפורטות – אנושיות, מכוונות-קהילה, רגישות לצרכי הפליטים – של פעילים ופעילות מדרום העיר, כמו כאן וכאן.
זו נקודה חיונית בתרבות פוליטית (אמיתית) – הברגים הקטנים וגלגלי השיניים הזעירים במכונת הענק המורכבת הנקראת “דיכוי גזעני”, “שנאה אתנית” או “קולוניאליזם” הם לעתים קרובות גם סוג של קורבנות. אפשר להטיל עליהם אשמה, אפשר לתבוע מהם אחריות, חובה להיאבק בהם פנים אל פנים בשעת הצורך, להתגונן בפניהם בנחישות ולתקוף אותם כשמתבקש, אבל אסור להתעלם ולשכוח את האינטרסים הגדולים והסיבות העמוקות של אנשים ומוסדות מכובדים ומנומסים ותרבותיים – שלא לדבר על מנגנונים מדיניים או מהלכים מעצמתיים – שבנו את המכונה הזו, שמתחזקים, משמנים, משתמשים, ומפיצים כיבוש ודיכוי ושנאה. כי תמיד, תמיד, מאחורי ממלאי הפקודות (גם אלו המסודרות שבכתב וגם אלו הנצרחות ממגאפונים) מסתתרים תמיד נותני הפקודות ומתכנניהן.
באנלוגיה קצת בוטה – אי אפשר להעמיד לדין סאדיסט אוקראיני כדמיניוק, אם סולחים ושוכחים את אייכמן; ואי אפשר להעמיד לדין את הביורוקרט אייכמן, אם משפטו הוא תחליף למשפטי נירנברג של ההנהגה הנאצית על הוגיה ומדינאיה; וגם במשפטם של אלה, חייבים להזכיר, הצליח להיוותר בצל אחד קרופ, שבמאי 33 בחר להעמיד לצד היטלר את כל עוצמתו התעשייתית והפיננסית, שנכנס למלחמה מיליונר ויצא ממנה מולטי-מיליונר, שהוכרז כפושע מלחמה אבל נחון על ידי האמריקאים, ושחזר לתעשיית הנשק שלו חופשי, מאושר, ובעיקר – הרחק מאור הזרקורים.
אפשר וצריך לתבוע מ”ממלאי הפקודות” אחריות מוסרית; אפשר וצריך לגנות משת”פים של משטרים חשוכים; אפשר וצריך להיאבק בנשָאים של שנאה ואלימות, וזה לא עומד בסתירה לראייה האמפטית שלהם כקורבנות-משניים, והסירוב לראות אותם – למרות שהם האויב המרגיז, המעליב, המאיים, הנראה-לעין, היומיומי – כאויב יחיד. ושום דבר, אבל שום דבר, לא מצדיק להפוך אותם לגזע, שבט, עם שאליו – כהכללה פיקטיבית – מופנית האיבה לדעותיהם ולמעשיהם (מה שמלומדים קוראים אתניזציה והגזעה).
“שתיקת הים” של ורקור הוא רומן צרפתי רב השפעה, שהפך למונח, ויצא בעיצומו של הכיבוש הגרמני על ידי איש שמאל מהמחתרת ובהוצאת “חצות” המחתרתית. הוא מתאר חייל כיבוש גרמני “נאור” המתגורר/מתארח-בכפייה בבית כפר צרפתי שבו נערה צעירה חיה עם הדוד שלה. במהלך רוב הספר עסוק החייל בשיחות בלתי פוסקות – הוא נאור (כאמור), הוא סולד מהנאצים, הוא הומאני, הוא מוזיקאי במקצועו, הוא אוהב את צרפת על תרבותה ואנשיה. והנערה שותקת – היא אינה פונה אליו, אינה עונה לו, אינה מחליפה איתו אפילו מלה אחת – כל הזמן, בכל עניין. החייל הגרמני מתואר באופן מזדהה וחומל, הוא רגיש, הוא טוב לב ועדין ואנושי, הוא גם קורבן – אבל הוא גם חייל כיבוש, כלומר אויב פעיל, ובאויב פעיל נאבקים, אויב מחרימים, עם אויב מסרבים לכונן אפילו מראית עין של שיתוף פעולה.

מן הצד השני, עומדת הפואמה הגדלה של מחמוד דרוויש “חייל חולם על חבצלות לבנות” (جندي يحلم بالزنابق البيضاء, שכאן הוא מקריא אותה בליווי עיטור מוסיקלי; את שני תרגומיה המצוינים לעברית – של ראובן שניר ב”עתון77″, ושל אלטייב ע’נאיים ב”מטען”, גיליון 20 – לא מצאתי ברשת). היא פורסמה ב-1967 (אחרי המלחמה) ב”קצה הלילה”, ספרו האחרון של המשורר הפלסטיני שיצא במדינת ישראל. היא כולה אמפטיה והבנה לחייל ישראלי הפשוט, לחלומותיו, לגעגועיו. בדיוק בשל כך היא זכתה לביקורת גלויה ונוקבת בעיתונות הערבית. אבל דרוויש שב וקרא אותה בהזדמנויות רבות – האחרונה שבהן ברמאללה ב-2008, כמה חודשים לפני מותו. וכך אומר דרוויש בשם חייל-אויב (“כלי מלחמה הייתי שם, יורק אש ומוות/ ואת החלל הופך לציפור שחורה”) – ישראלי ששב ממלחמה שחיסלה חלומות שיבה והעצימה כיבוש דכאני:
הוא מבין, כך אמר, שמולדת
זה לשתות קפה של אמא
ולשוב עם ערב בשלום
אין בעיני באמת סתירה בין ורקור ודרוויש. אפשר לשוחח עם האדם שבחייל כשהוא אינו במדים, אפשר להחרים, להתעלם, ולבחור ב”שתיקת הים” כשהוא בתפקיד.
גם המשורר הקובני-אפריקאי ניקולס גיין כתב שיר על חייל (ופאקו איבנייז הלחין נפלא, כמובן) – על החייל הבוליביאני הקטן (“חיילצ’יק” הוא תרגום מדויק יותר, אולי) שהרג את צ’ה גווארה. לכאורה, אולי מן הראוי היה לשנוא את הרוצח הזה, שבודאי ראה (וחונך לראות) בצ’ה מחרחר מהומות וסכסכן זר (ועוד ארגנטינאי), פוליטיקאי, קומוניסט, אליטיסט משכיל וחילוני, ואויב של איכרים אינדיאנים בוליביאנים פשוטים כמוהו. אבל גיין – כמיטב המסורת התרבותית של שמאל עממי, ובניגוד חד ומובהק לרבים בשמאל-בעיני-עצמו הישראלי – אוהב את החייל הזה. הוא לא כותב (כמה מוזר למי שחי פה…) שהוא “אינדיאני פרימיטיבי נבער, מוסת ושטוף מוח”. והוא גם לא פוטר אותו מאחריות. אבל הוא אומר לו, בתרגום מילולי גס ומקצר:
הם נתנו לך רובה אמריקאי, הם אמרו לך מה לעשות, והיום הרגת את החבר הכי טוב שהיה יכול להיות לך אי פעם.
ועוד חייל, כלי משחק של שחמט: מדגר אוורס, מנהיג שחור של תנועת זכויות השחורים, נרצח ב-1963 על ידי גזען דרומי לבן. דמותו המרתקת והמרשימה נתנה השראה לסרטים (“רוחות מיסיסיפי” הוא המפורסם בהם; מסתובב בכבלים סרט נוסף על חייו שנקרא פשוט “מדגר”, והערך המעולה בויקיפדיה האנגלית מכיל קישורים מצוינים באנגלית להיסטוריה של התקופה). זמן קצר לאחר הרצח, במסע רישום לבחירות של שחורים, ביצע זמר/משורר בשם בוב דילן לראשונה שיר שכתב על רוצחו של אוורס, שנקרא “רק חייל במשחק שלהם” (חייל-רגלי בשחמט; וכאן על ההיסטוריה של השיר).
דילן מפריד בין מנגנונים חברתיים של דיכוי וכוח לבין תוצריהם (איפה, לעזאזל, בוב דילן מקומי שיעשה אבחנות כאלה כשמדברים על “אוהדי ביתר”, “אספסוף מוסת” או סתם “ערס גזעני”). הוא גם מרחיק לכת ותוך שהוא מונה את הפוליטיקאים, ראשי המשטרה והמיליונרים שהפעילו רוצח כזה, פוטר אותו מכל אשמה (“לא בו האשם/ הוא רק חייל במשחק שלהם”). ודאי, יש בסלחנות הזו מרוח התקופה, והשילוב של רוח נוצרית ורטוריקה קומוניסטית שאפיין את תנועת השחורים בדרום (והגיע לשיאו בדרא”פ באסטרטגיית הפיוס של מנדלה האדום והכומר הקתולי טוטו), וגם הסבך האתי הקשור בהבדל שבין אשמה ואחריו.
אך יש בה גם עמדה פוליטית ותרבותית חד-משמעית – אפשר להילחם ב”חייל”, אפשר לשנוא אותו. אבל אי אפשר לשכוח את מה שמבינים מאזיניו השחורים של דילן בסרטון – שהרוצח הוא חייל-רגלי במשחק שחמט. אבל המשחק הוא של מישהו אחר לגמרי.


