בעוד הארץ סוערת ממאבק הנדל”ן, ברמלה-לוד מנהלת “רשות הפיתוח” מזה שנים מלחמת חורמה נגד תושבי עמידר. חרב הפינוי שוב מונפת מעל ראשה של משפחת אל עג’ו, ועוד דורשים ממנה להיות אסירת תודה
גל המחאה המתפשט יוצר רושם כאילו רק לאחרונה נעשה בלתי נסבל לחיות כאן, אך למעשה הרע והרוע התחילו עם הכיבוש והם יסתיימו רק כשיגיע קיצו. חומר למחשבה וסיסמה חדשה לקראת ההפגנה הערב
התקשורת, שמתעלמת זה שנים ממצוקות דיור של אוכלוסיות פחות נראות בישראל, מגלה התעניינות רבה באנשי עיר האוהלים. אך בצד התמיכה בולטים גינוי וביקורת. עירית לינור, למשל, אמרה עליהם איחס
קולם הנעלם של המתנחלים במחאה הנוכחית מדגיש את הפערים במדיניות הדיור של ממשלות ישראל. כמו שירותי רפואה וחינוך, דיור הוא חובת המדינה לאזרחיה, ועליה ליישם תוכניות מקיפות של דיור ציבורי
המהפכה מתחילה בשיר, לא באינטרנט: הרבה לפני שהמציאו את הרשתות החברתיות, לימד המשורר אחמד פואד נאג’ים את מצרים שהשחרור הלאומי, הכבוד הלאומי והצדק החברתי מוכרחים ללכת יד ביד עם חירות ודמוקרטיה. “הגיעה שעתנו והחלנו לצעוד”
איך צריכים לנהוג יוצרים בעלי מצפון מיוסר שעבודותיהם עשויות להיות מוחרמות ברחבי העולם? בעקבות הדיון בפורום היוצרים הדוקומנטריים על החרם האקדמי והתרבותי על ישראל
מאז המהפכה, איבדו השוטרים המצרים את החסות שפרש עליהם שלטון מובארק, והשליטה בחופי מדבר סיני עברה לבדואים. זוהי בשורה טובה, אבל האיזור עוד מחכה לתיירות מישראל
צעקת הפנתרים עודנה מהדהדת בין שיכונים לבתי פאר, בין עשירים לבין מי שידם אינה משגת. מחשבות על דרך הפנתרים השחורים ועל הצורך במחויבות אמיתית להליכה בנתיבי המהפכה המתמדת
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
