אנחנו צועדות כי רוצחים את אחיותינו, כי אונסים אותנו, כי פוגעים בילדותינו מינית, כי תרבות האונס. כואב לי שנשים שאני מעריכה ואוהבת מהחברה הערבית – לא יוכלו אולי לעולם לצעוד איתי תחת הכותרת שעלולה במקומות מסוימים להיות עילה לרצח • מכתב פתוח
זאת זעקה של אזרחיות מופקרות, שעולה במשך שנה וחצי בקולות שונים, אבל הפמיניסטיות שקידמו את החוק בחרו להשתיק אותם, לבטל את עמדותיהן של נשים מהגרות, נשים עניות, נשים טרנסיות, אימהות חד הוריות. בעקבות ההכרעה לטובת החוק לאיסור צריכת זנות בכנסת
קשה שלא לשפשף את העיניים בהשתאות אל מול הראייה הלקויה כל כך של אורית קמיר, אקדמאית עתירת זכויות שמוחקת במחי מאמר את הישגיהן של נשים המובילות מאבקים קריטיים לחייהן של אלפי נשים, רק משום שהן מעזות להזדהות כמזרחיות, ערביות או נשות פריפריה
להחלטה 1325 של האו"ם יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת על חיינו, ולכן חבל שהארגונים המקדמים אותה בארץ ובעולם חוטאים לעתים קרובות למטרתה ופועלים בניגוד גמור לרוחה
תאמינו או לא, נשים רבות עם כיסוי ראש הן פורצות גבולות, בניגוד לבר רפאלי הפריווילגית שהפרסומת בכיכובה לחברה שבבעלותה נותנת יד לשימור הסטריאוטיפים החשוכים, המסיתים והמדירים ביותר
האחראי על ניהול הישיבה מסתכל בי בחוסר סבלנות: "אני חושב שמיצינו את הדיון ואפשר לעבור לנושא הבא". "אפשר לעבור", אני אומרת. "אבל לא מיצינו בכלל". הרהורים על הרווחים והמחירים של היות פמיניסטית ידועה
כמו הפמיניסטיות שחשבו שנשים בצמרת יועילו לכל הנשים באשר הן, כך גם האקטיביסטיות הלסביות, הטרנסיות, הביסיות, ההומואים הפלסטינים וכל שאר שכבת התחתית של הקהילה מאמינות שמאבק הפונדקאות ייקח את כולנו למעלה. אבל זה שקר ואחיזת עיניים
השיח הפמיניסטי הציבורי פספס את הדיון הפנימי שצריך להתקיים בו, וזה קרה מפני שהדיון הקולני ביותר העמיד סטריאוטיפ מול סטריאוטיפ ושהקולות המייצגים חסרים ייצוג מספק של נשים חרדיות
