בתהליך הגירושים למדתי הרבה על המין האנושי, על יחסי הכוח בין גברים לנשים, על עוצמת הקול הגברי, על השתיקה וההיעלמות של אנשים בזמן משבר. גם במקרה הזה צריך להסיר את הקטרקט החברתי
אני חייבת להיות בטוחה שהמבוגרים שם יודעים את מקומם, שהם לא מתבלבלים, שהם יודעים שהם לא חברים של הילדים ובטח שאסור להם באיסור מוחלט להיות בני זוג או פרטנרים רומנטיים ו/או מיניים שלהם
גם כשנדמה לנו שאנחנו בפנים, שאנחנו שייכות, ולפעמים אפילו כשיש לנו מקום מגורים, אוטו וג'וב שמפרנס אותנו – אסופת המאמרים "קפיטליזם ומגדר: סוגיות פמיניסטיות בתרבות השוק" מלמדת אותנו שאנחנו בחוץ
כדי שהאקדמיה תוכל להיות מקום בטוח לכולנו, יש להרחיק את הפוגעים ולייצר נורמות ממסדיות ברורות שאוסרות פגיעה וניצול יחסי מרות מכל סוג, מיני ואחר. תגובה למאמרן של דפנה הקר ויעל השילוני-דולב "מגרש משחקים חדש לנשים וגברים"
משיטוטים בגנים ציבוריים ועד "הרשימה הוורודה" של המשטרה – פרויקט ההיסטוריה החיפאית הגאה מרכז עשרות סיפורים של דמויות חיפאיות ושל הקהילה הלהט"בית בעיר משנות ה-40 ועד היום
עבורי, כמו עבור אלפי להט״בים אחרים, היה מועדון אלנבי 58 נקודת ציון משמעותית בהתפתחות האישית, בהכרה בזהות המינית ובחיים החברתיים, הרומנטיים והפוליטיים. ההתעלמות מההיסטוריה הזו שמגולמת בהחרבת המקום לטובת פרויקט נדל"ן אינה מקרית
כאילו לא מספיק שנפגעות תקיפה מינית מפחדות להתלונן במשטרה, עכשיו הן גם אמורות לפחד לפנות אלינו לטיפול פסיכולוגי? ד״ר אסתר רפפורט, פסיכולוגית קלינית, קוראת למחאה בעקבות ההתפתחויות המחרידות האחרונות בפרשת אלון קסטיאל
נחשול MeToo# ששוטף אותנו מציג אולי בשלות פמיניסטית חדשה, אבל יש לוודא שהוא יתפתח מרמת הסיפורים האישיים החושפניים ליצירת שינוי עומק במבנה התרבות הפטריארכלית
לעתים קרובות מדי עדויות על פגיעה מינית זוכות לתגובות מבטלות ומשתיקות מבני המשפחה, החברים, בן או בת הזוג, המשטרה, המעסיק ועוד. אולי במקום ההאשטאג #גםאני שמאגד דיווחים של נפגעות, כדאי להפנות את הזרקור לפוגעים ולאופן שבו החברה משתפת איתם פעולה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
