חסרה לה מילה בעברית ל"אוטופיה", היא חוקרת את הגוף שלה דרך צילום עצמי וחוגגת תערוכת יחידה ראשונה של עבודותיה, העוסקות בשחורות, במשפחה, בגוף, ובמגדר. השאלון של העוקץ עם האמנית רחל אניו
רחל פרץ כותבת על התערוכה החדשה של אלי פטל בגלריה דביר: זוהי הצבה תימטית כמעט גסה, כמעט פשוטה – שמקיימת בתוכה אינספור זיקות וקשרים והדהודים. במבט מרחוק היא מפתה את הצופה בדשנות חומרית וצבעונית. מבט מקרוב יגלה את מצע הקנבס השקרני
בין צילומי הגגות של מרקש דרך עינו של איסמעיל זיידי לתום של הסבתות שלנו, שתלו כביסה אינסופית במרפסות החמות של נתיבות. טקסט של אוצר התערוכה "זיארה زيارة: חוכמה מרוקאית משותפת", המוצגת כעת בביאנלה של ירושלים
קומוניזם הוא קוסמוס שלם שנעלם בתוך החור השחור של 1989-1991, אבל מה שהתחיל בקריסת המשטרים הסוציאליסטים של המאה העשרים מגיע לסיומו עם קריסת ההסדרים הניאו–ליברלים מול עינינו. על התערוכה ״הילדים רוצים קומוניזם״
סיונה בנג'מין היא בכירת האמניות מקרב קהילת בני ישראל, אחרי אניש קאפור שנמלט מישראל בשן ועין וזוכה להרבה כבוד ויקר בעולם. בנג'מין קושרת עצמה לקהילה, מאתגרת את השיח הישראלי, המגדרי והדתי. ציורה מתנוסס על כריכת הספר "אמא הודו, אבא ישראל"
בתערוכה חדשה במוזיאון ישראל מוצגים לראווה דיוקנאותיהם המרשימים של פעילי הפנתרים השחורים. אולם פרט קטן שכחו לציין שם: שמותיהם של אותם מצולמים, הניבטים דוממים מן הקירות
עוד מחאה קצרה על חופש הביטוי בה ביקשו אנשי סגל ביקשו "להרגיע את הרוחות" ואמנים פטפטו על סולידריות לפני "חזרה לשגרה", שוב תגובה רפה מצד האקדמיה – מעצר הסטודנטית בבצלאל השבוע רק חושף את הפחד מדיון פוליטי אמיתי. מבט מבפנים על השבוע החולף בקמפוס
הדיון על הציור המצונזר של איילת שקד חושף כיצד התביעה ״לראות הכל״ בשם ״החופש״ נעשית על גבו של הגוף הנשי הממשי שנמצא אי שם מאחורי הציור, ומכשירה אלימות מגדרית כתרבות
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
