הסיפור של המשפחה שלי ושל שאר המשפחות המזרחיות אינו הסיפור שמספרים לי בכיתה, אבל הוא לא פחות ראוי. תלמיד כיתה י”א מראשון לציון על זיכרון לאומי, על הצביעות של מערכת החינוך ועל היום בו פחד שסבתו תגיע לבית הספר. לציון פתיחת שנת הלימודים
כיצד כותבים רומן על שואה שלא נכחה בספירה הציבורית הישראלית? ואיך זה קשור למצבן העגום של המחלקות למדעי הרוח? הנאום שנשא יוסי סוכרי בטקס קבלת פרס ברנר לספרות
הצהרתו של מנהיג המחתרת הכורדית מ-2005 מהווה ניסיון מוקדם ומעניין להתמודדות שמאלית עם התרסקות מדינות הלאום באזור. מתן קמינר תרגם אותה כמחווה ללוחמות וללוחמי הפק”ק, הנאבקים כעת על יצירתו של עולם חדש מתוך עיי החורבות
והנה אמא שלי עמדה להתקבל לשואה, כשמאחוריה שישים שנות עבודה מאומצת בניקיון ללא אף יום מחלה וללא כל קרן פנסיה, ולפניה, סוף סוף, העתיד. אלא שאת העברות הכספים יש לראות לא כהכרה מאוחרת במעמדם של הניצולים החדשים, אלא כתקציבי רווחה סקטוריאליים במדינה שמתעקשת שלא להעביר כספי רווחה לנזקקיה
מחכם עבדאללה עבור ברבי שמעון ועד חזקל התלמיד. אין חכם ניכר אלא בתלמידיו, ואין התלמידים ניכרים אלא ברבם, כפי שהמעיין והמים קשורים ביניהם וכפי שהדבר, הדיבור והדובר אחוזים, ועליהם נוספת האוזן. אמרות לתשעה באב
שרטוט ראשוני של חזון אפשרי שנע בין פתרון שתי המדינות לבין פתרון המדינה האחת. מתווה שנשמע אולי אוטופי כעת, אך הוא המעשי ביותר כדי לצאת מהמבוך האסוני בו אנו נמצאים מזה עשורים רבים. אין חדש תחת השמש של עזה
החלטתי לנפץ את המיתוס הישראלי המקובל על כך שישראל עזבה את הרצועה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם (“יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו?”), ושהיא רק מגיבה לירי הטילים. המציאות הרבה יותר סבוכה מכך. המלה “מצור” אומרת לכם משהו?
אחרי הפסקת צוק איתן, מה יבוא? התייחסות רצינית לדרום הארץ גם בעת רגיעה? פיתוח הנגב לטובת כל תושביו? פתרון שתי מדינות או מדינה אחת? כמובן שלא. מה שיבוא הוא סבבים נוספים של אלימות קטלנית. והאדמה. לה כבר נמאס. היא רוצה להקיא את כולנו
אחד היתרונות של מלחמת ההתשה שמנהלת המדינה נגד אזרחיה הפלסטינים הוא שמעשי האכזריות מטעמה הולכים ומיטשטשים, הופכים שיגרה. ובכל זאת, אסור לתת להרס (בפעם ה-70) של הכפר הבדואי אל-עראקיב להישכח
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
