התזה בדבר העליונות המוסרית של ישראל על שכניה היא מוטיב קבוע בשיח הדומיננטי בישראל. מה שמדהים הוא שאפילו הרצח המזעזע של מוחמד אבו ח’דיר לא רק שלא מערער את התזה אלא הופך בהבל פה לראיה נוספת לעליונות זו. על כוחה של אמונה
אחד היתרונות של מלחמת ההתשה שמנהלת המדינה נגד אזרחיה הפלסטינים הוא שמעשי האכזריות מטעמה הולכים ומיטשטשים, הופכים שיגרה. ובכל זאת, אסור לתת להרס (בפעם ה-70) של הכפר הבדואי אל-עראקיב להישכח
הפלסטינים לא המציאו את שביתת הרעב כאמצעי של לחץ בעתות של חוסר-אונים פוליטי מוחלט – הם הושפעו ממורשת שביתות הרעב עד מוות של אסירי המחתרת האירית. יזהר באר חזר מביקור בצפון אירלנד עם כמה השוואות רלבנטיות וזכרונות מפגישות עם שייח’ אחמד יאסין
כך התבטא היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים שכתב את הצעת החוק להזנה בכפייה של שובתי רעב. ההתנגדות להזנה בכפייה כמעשה אלים של רופא כנגד אדם אחר היא בלב הקונצנזוס של קהילת הרופאים בישראל – והממשלה שמה פס
הרג הפלסטינים על ידי הצבא עולה מעת לעת לכותרות בגלל תיעוד יוצא דופן, אבל הוא לעולם אינו פוסק, ובדרך כלל מסתיים במלים “התיק נסגר מחוסר ראיות”. זוכרים למשל את סאג’י דרוויש? או את יוסף שוואמרה?
היום מתחילים הטיעונים לעונש במשפטו של אולמרט, מה שמזכיר ליזהר באר תחקיר אחר על שחיתותו של האיש. יש להיזהר מהתעתוע שבשמחה על כך ש”תפסו את הגנב”, כאשר שחיתויות גדולות הרבה יותר מתרחשות בחסות החוק
המדיניות של צמצום הפיתוח הפלסטיני איננה סוגייה פוליטית ואינה קשורה לשאלת ההתיישבות בגדה – זו שאלה של זכויות אדם, והיא צריכה להיות נידונה בלי קשר למו”מ המדיני. לקראת דיון בבג”צ
נסיעתו של מג’ד כיאל לכנס בביירות הרבה יותר חשובה מזכותו למלא את תפקידו כעיתונאי. הרבה יותר בסיסית. זו זכות שצריכה להיות שמורה לו ללא קשר לעיסוקו – היא שמורה לו בהיותו אדם, ערבי ופלסטיני, שגמע בשקיקה מהשפע התרבותי שביירות סיפקה ומספקת לנו בנדיבות
רשויות ביטחוניות משקיעות משאבים רבים בהסוואת אי-ציותן ל”שלטון החוק”, כשחלק מהעניין הוא בניית תדמית של ציות לכאורה. לכל אחד מכוחות הביטחון יש מנגנון בדיקת תלונות משלו: מבוא למחקר שבדק מה קורה עם תלונות למצ”ח (רמז: לא הרבה)
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
