מה שמאפיין את מבול הרפורמות במערכות החינוך ששוטף את העולם מתחילת שנות השמונים, הוא ייבוא היגיון כלכלי ותרבות עסקית ניהולית והתעלמות מאי-השוויון החברתי והכלכלי. וכשהתוצאות מאכזבות – מאשימים את המורים
המפגינים חזרו בהמוניהם לבניין הממשל בוויסקונסין, מוחים על ישיבות החירום בהן מתקבלות במחטפי חקיקה החלטות המובילות ל”משטר צבאי-כלכלי” ושרים “we shall overcome”. דיווח מהשטח
עריצותם של חברי הארגון הגזעני “יד לאחים” ופעילותם האלימה נגד “פעילות מיסיונרית” בערי ישראל נעשית בחסות רבנים ומשרד הפנים. את “מפגן המחאה ההמוני” צריך להפנות אך ורק נגדם
ההתמקדות ביחסי יהודים-ערבים כמדד לגזענות מלבינה את הגזענות המופעלת כלפי מזרחים, דוגמת “איזה כיף שהבבונים של היס”מ מרביצים לבבונים של בית”ר”. כתבותיו של אלון עידן, אוהד הפועל תל אביב, כמקרה לדוגמה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
