כדי לתת נופך מעט יותר פולקלוריסטי לחוויה הישראלית, עיתון “הארץ” זקוק מדי פעם למזרחים שיספרו (שוב) לקורא האשכנזי על האפליה. בפרויקט לציון 20 שנה למותו של בגין, מילאה את המשבצת פרופ’ אווה אילוז. מואיז בן הראש על אזור הדמדומים
בדיוק כמו אמג’ד שיכול להימלט אל בית האח הגדול אבל לרגע לא ישכח ששכניו רוצים שייעלם, ילדינו מבלים יחד באחווה עמוקה אבל יודעים בדיוק מה קורה שם בחוץ. אז למה שיזדעזעו מגרפיטי עילג? אורלי נוי, אמא לשתי בנות בביה”ס הדו-לשוני, על כתובות הנאצה שרוססו שם
התערוכה “ילדות בשטח ההפקר” של בית הספר מוסררה חוזרת אל ימי ילדותו של דור הפנתרים השחורים בשכונה, דרך מסמכים המאשימים אותם ב”פיגור שכלי”, צילומים משפחתיים וסרטונים
“הפירוש שלך למושג ליברלי הוא אדם התומך בסרבנות שירות בצה”ל או מאשים את ישראל בביצוע טיהור אתני”. קברניטי “אם תרצו” מבצעים קריאה צמודה בהרצאה של הנאשם. לא נגענו.
דוח המל”ג על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון נשען על בסיס אמפירי רעוע, שמרנות אקדמית ושימוש סלקטיבי בנתונים. תלמידי מחקר של המחלקה קוראים את האותיות הקטנות ומשיבים אש
הפטישיזציה של אנתרופולוגים ל”שדה” ממשי ומאובק ולאתנוגרפיה אקזוטית דיה, גורמת לכך שהתחום מדיר רגליו מחקר האינטרנט. מיה ולנשטין החליטה דווקא להיצמד לקירות הלא-ממשיים של חדרי הצ’אט
בספר לימוד האזרחות שנכתב ב-2001, ישראל עדיין מנסה להוכיח לאזרחיה העתידיים כי היא דמוקרטיה גאה, בין היתר דרך קיומם של ארגוני זכויות אדם. נירה חיות, מורה לאזרחות, לא מבינה איך היא אמורה לחבר בין המידע ה”חתרני” הזה לבין האקלים הפוליטי הנוכחי
פעיל זכויות האדם ישראל שחק (1933-2001) היה אחד הראשונים לזהות את הציונות כתנועה לאומית-משיחית, גזענית וברוטלית כלפי מי שאינו שייך ל”עם הנבחר”. אלי אמינוב כותב עליו במלאת עשור למותו
ההסכמה שבשתיקה בשם “האיזון הקדוש” מאפשרת להעמיק את חדירתם של מסרים לאומניים, עטופים בממלכתיות וא-פוליטיות, למערכת החינוך. חוה שורץ על חנוכה בגן ובתי מקדש בהתהוות